הערה מראש: אין הכתוב נוגע אלי בשום צורה. הקטע נכתב מתוך השראה נטו.
זה היה בלילה, ביום שהכתמתי את פיסת ההערה הכתובה שההשתלשלה מאחוריי.
לא ברור עדיין מה הוביל להחלטה הזו או שמא איך נקלעתי למצב ההוא.
עיניי, נפוחות ונפולות, נעצמו בתשישות אין-קץ.
כאב לי להשאירן פקוחות. כאב לי לקבל משוב מעיניי על סערת האיימים שהתחוללה מסביבי.
יכולתי רק להינות מהספק שכשאפול לתרדמת, אוכל להתרפס על החלומות הטובים.
החלומות איחרו לבוא באותו הלילה. הייתי שרוע בדממה מקפיאה שסילקה מעליי לא רק את תלאות היום, אלא גם את צֵלִי שלי.
נעתי וזעתי מעל מיטתי באי-נוחות כאילו ירד המסך על השקט הנפשי שלי ובמקומו רקדה סערת הרגשות מעל ארובות עיניי.
כשלבסוף הכה החלום בְּמַעְַלֶה ראשי, הוא התנגן בשחור ולבן עם נגינת כינור עצובה ומסכי מלל שהחליפו את השיח, מרוצפים בסימני קריאה ונקודות באמצעי משפטים.
שקעתי לאותו סיוט שהתיימר להיות חלום.
נשאבתי פנימה כי נתתי לכך לקרות. נלקחתי הלאה כי זה מה שייחלתי לבאות.
האור לא היה יותר אורח באותם הגיגים, כי זר היה מעתה.
עוד חומה ועוד מגדל. עוד גידור מסביב לתהומות הקרים.
סירבתי לפתוח משכני לקרני האור ולו לחלשות מבינהן.
הקימה בבוקר הסגרירי הייתה ממושכת ורפוייה.
הגפתי התריס בליל. משכתי אדרתי מעליי.
כל שיכולתי להקרין כלפי חוץ הייתה תרעומת ומילותיי, כחתרניות, משכו המחצלות מתחת לסובבים ולמשקיפים, הרעידו כל שערה ונים בחזקתם.
עננה כבדה היא זו שככתר קישטה ראשי, אפפה עתה גם את הרגשות במעין ערפול וחוד-חנית.
התרסתי כנגד כל המבקשים להושיט יד ולא בחלתי במילים.
נתתי לכאוס לשלוט במושכות חיי. נתתי להרס לזרום בֵּינוֹת רגשותיי.
כאבני מרגמות, כשלוחות של כעס, פגעתי בכל שביב אור ונכסי טוּב.
קברתי עצמי באדמה עד לגובה לבבי והדרך לצאת מאותן חולות-אבדון הייתה לחפור דרכי החוצה.
הצעד הראשון באותה הדרך היה להסיר מעליי את מגננתי שעטתי מעליי כשיריון שחור-משחור.
אותה פיסת הערה כתובה, שהכתמתי אותה בצעד של אכזבה ועצב, הייתה לי השיריון.
נא לא להעיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט