אני אחרי שבוע ראשון בצבא.
לפני שבוע כבר עשיתי הכנות אחרונות לקראת הטירונות שלי שהתחילה בראשון האחרון.
ההתרגשות הייתה עצומה. כל הגוף שלי התמלא בתחושת סיפוק עצמי כי הצלחתי להציב לעצמי יעדים ולהשיגם כפי שציירתי לעצמי בראשי.
ייחלתי ליום חמישי הקודם ועוד יותר ליום ראשון שעקב אחריו.
ביום חמישי האחרון [10.10.13] נעמדתי ברחבת המסדרים, על מדי א', מקשיב בדריכות לכל קריאה, עובר מדום לנוח ושוב לדום ושוב לנוח.
והנה, זה נאמר כאן בקול רם, חלילה מפאת בושה אלא יותר מחשש לחשוף יותר מידי על עצמי:
אני התנדבתי לשרת בצבא.
הסיבה הינה רפואית-פיזית, אך לא אכביר כאן במילים על העניין.
אני על פרופיל 25 קבוע, פרופיל המתנדב לצבא.
אני רושם פוסט זה מכיוון שביום חמישי הבנתי מהי רעות והפנמתי השליחות שלנו, המתנדבים בפרט ושל כלל החיילים המשרתים בצבא ככלל, בשורות צה"ל.
הנוהג, הן בעת קיום מסדר צבאי והן ביומיום, לעמוד דום לעת שירת ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה".
אנחנו היינו טירונות מתנדבים, שקלטה אל שורותיה את כל סוגי המתנדבים, ובינהם כבדי שמיעה.
במהלך זמננו החופשי למדנו את שירת "התקווה" בשפת הסימנים. כולנו יחדיו, כמקשה אחת, עשינו את תנועות הידיים גם בעת שירת "התקווה" במעמד ההשבעה.
תחושת האחדות באותו הרגע. הרעות שפעמה בקרבנו.
כולנו התרגשנו. כולנו היינו מאוחדים.
[לצפייה בכתבה שעשו על הרגע המרגש הזה, ניתן ללחוץ כאן]
אז אני, א"ס, יותר מגאה להתנדב לצבא ולהיות מתנדב בכלל.
לכל שאלה בנוגע למסלול ההתנדבות - לפני הגיוס, במהלך הטירונות וביום שאחריה וגם שאלות התלבטות כאלה או אחרות, ניתן לפנות אליי במייל הבא:
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט