...And here, at last, I discover a strange truth

אנחנו נעים במעגלים חוזרים ונשנים.

המעגלים הללו אינם מתירים מקום לספקות.

אנו יוצאים מחממה אחת לחממה אחרת, 

מנסים לרתום השראה וכוחות לפעילות מתמדת.

מקופסה אחת לקופסה אחרת אנחנו נעים,

כמו במעגלים, רק שאלו מרובעים.

בין ארבע קירות, או חמש, או שלוש.

אנו יוצאים דרך הדלת, או בעצם נכנסים אל המסדרון.

אנו סוגרים חלון, מגיפים תריס

מייחלים להשיג שלווה מדומה.

למי השלווה הזו טובה? איני יודע,

אך אנו מתאמצים כ"כ להשיגה, שהנמען כבר אינו ידוע.

מתיבה לקוביה מוצרת, ממסדרון מוארך אל פאתי הדלת;

אנו צועדים במעגלים, שבים אל מקומנו ריקם.

הגוון העמום של אבק וקירות מחוספסים מעטר 

פסגות תקרה וצרי פתחים.

מי זו הקשת שנועדה למניפת צבעים זו? איני יודע,

אך אנו סגורים במושבנו כמו מושאי ניסוי, נושמים אותו האוויר - ללא שינוי.

"קצת נוף לא יזיק כאן," כותרת שנמשחה באותיות שחורות מוגדלות

יאיר קצת את החדר האטום, החנוק, האל-מותי, החד-גוני.

"...אור כמזרקה יכסה כיכרות שוממות אלו בגוון מרענן".

אל ליאוש לשלוט, ללחץ להדק אחיזתו ולעצב לזרום במורד הגרון.

רשמו על דף, מסגרו אם צריך - 

תזכורת לדברים שהינם קטנים, אך מקלים על כל שאר הדברים.