אמנם לא יצא לי לכתוב כאן כמה שבועות, אבל אף פעם לא נעלמתי מהרקע פה.
בכל אופן, רציתי להעלות על הכתב את מה שאני חווה בצורה הכי סובייקטיבית שיש בעקבות האירועים האחרונים.
לאחרונה יצא לכולנו להתעדכן באתרי החדשות על מקרי מוות של אנשים מפורסמים - הן מהארץ והן מהעולם.
אמנם מקרי מוות קורים כל יום וכמובן שכל אחד חווה את האובדן בצורה הכי אינדבידואלית שיש, ועדיין -
לא כל יום שומעים על מקרה טרגי, בטח כשמדובר בידיעות שנגישות כיום הרבה יותר באמצעות הרשתות החברתיות והבאזז התקשורתי.
על כן, אפשר לומר: רחוק מהעין, רחוק מהלב;
כשלא שומעים על דבר מה או שלא מתוודעים לאירוע או מקרה כלשהם, הרי שזה שקול כמעט לנפילת עץ באי בודד ללא אנשים עליו.
כשאלה קורים בתדירות גבוהה ובפריסה פירסומית רחבת-היקף, הרי שאי אפשר להתעלם והרגשות אודות אותם מקרים מציפים וההזדהות עם המקרה הופך אט-אט מסובייקטיבי לנחלת הכלל.
דברים כאלה מטלטלים. דברים כאלה מחלחלים עמוק.
אני לא יכולתי להישאר אדיש לשרשרת האירועים האחרונה של חודש נובמבר.
אמנם הרגשה סובייקטיבית, אבל זה גורם לאנשים לחשוב:
האם אני חי את חיי בצורה המיטבית? האם אני טוב לאחרים? האם אני טוב לעצמי?
האם יוצא לי להעריך את עצמי ואת האנשים והמעשים שעוטפים אותי ביומיום?
פתאום הכל מקבל פרופורציות;
הדברים הקטנים מקבלים משמעות גדולה יותר והדברים הגדולים לא מתפספסים כשאלו עוברים לידי.
הדברים הזניחים מקבלים את מקומם וכשמשהו קטן לא מסתדר אצלי, אני לוחש: "שאלה יהיו הצרות שלי בחיים".
נצלו את היום. תחיו טוב. העתיד חשוב, אבל הדרך אליו עוברת דרך ההווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט