לפעמים קורה, אפילו יותר מכמה פעמים למען האמת, שאני חושב.
וזהו.
חושב יותר מידי.
מחשב את הפעולות, את המילים, את המשפטים.
מעכל כל משפט שנזק לאוויר איזה שעה שעתיים, עד שהוא יורד במורד הגרון ומחכה כמה שניות, דקות, ימים בתחתית הבטן.
אז המצב הוא כזה:
אחרי שנתתי הקדמה למצב בכללי, אני חושב שמן הראוי שאגיד שה"לחשוב" הזה הוא משהו שאני יכול להתייחס אליו לטוב ולרע.
לטוב - כי אני מפעיל את הראש.
לרע - כי אני מנסה לבחור את הדרך הכי טובה, למרות שלא ככה עובדים החיים.
קשה לי לראות את עצמי יושב עם הכבדות שלי מעליי ונותן לראש שלי להביס אותי.
כאילו, איך זה אפשרי בכלל?!
נכון, יש לכך את המעלות של זה אבל ברצינות - איך אפשר להתייחס ברצינות לאחד כמוני?
הפוסט הזה הוא לא קריאה נואשת לעזרה או התלוננות מכפירה על עצמי, נהפוך הוא:
זה פוסט שנועד אולי להגיד לעצמי שלמחשבות יש דרכים נוספות להשתחרר חוץ מלעבד אותן בראש הלוך ושוב.
לכתוב.
לפעמים, ההתייפיפות של אנשים מרגיזה אותי.
הצביעות היא קשה. אבל זו צביעות סמויה כי כולם ככה, אפילו אני במקום מסוים.
זה כל ההיבט של "מה שנכון לומר" ו"איך נכון להתנהג". "פוליטקלי קורקט", אם תרצו.
בשביל שאדם ישתחרר מהצביעות הסמויה הזו, הוא צריך קודם כל לצעוד בדרך. להזדהות עם המתרחש. לחוות זאת על בשרו.
היצר הזה הוא טבעי והוא טמון בקרבנו בכל עת. להגיד את מה שאנחנו חושבים בלי להתעכב על כך יותר מידי.
אבל זו המציאות שכובלת אותנו. התקינות הפוליטית הזו שמחייבת אותנו לציית לנורמות שחורגות מגבולות ה"אני" של עצמנו.
המילים נעצרות בגרון. נשטפות בחזרה אל בית הקול עם הדמעות שנצורות בפקעת עצורה ולוחצת במעלה הראש, ואז כשזו מתפוצצת מבפנים - אנחנו אוכלים את עצמנו, פיסה אחר פיסה, ברעב שלא יודע שובע.
במי אנחנו מתחשבים שאנחנו עוצרים מבעד עצמנו? הרי, שפת הגוף יכולה לנקב כל מעטפת אופטימיות שקיימת; העיניים שמתגלגלות לאן, הגבות שמתעוותות על המצח והשפתיים הקפוצות שמכחילות מרוב אחיזה עצמית.
למה קשה כ"כ להזדהות עם האחר ובכך לשוכך את אותו יצר טבעי?!
בחברה כמו שלנו, אנחנו צמאים לכך שינהגו עימנו "בסדר". שיתנו לנו את מנת תשומת הלב או את מנת ההתחשבות. שישאלו לשלומנו, שיציעו לנו את הדברים שלא היינו חושבים לקחת בעצמנו.
אולי ככה השקט היחסי נותר על כינו, אבל זהו אינו שקט. זוהי צעקה אילמת. זהו פיצוץ עמום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט