...And here, at last, I discover a strange truth

הדרך מנצנצת לאור פנסי רחוב

ונכבית עם מגע אור ראשון של יום. 

לילה. 

האספלט עוד חמים משאריות היום שעבר,

שניתזו על פניו במהירות מסחררת. 

הראש הגדול משקיף על הכל, סופג האווירה, נושם אבק

כוכבים. 

מאירים ממרחקים. 

נושקים לשלום מחלומות מעורפלים ואחרים. 

רגלי דורכות על הדרך, פניי מוארות מחלומות מרוחקים והראש

משתהה קלות באווירה הצלולה של העלטה. 

חושך. מאור קטן. 

רגליי בוערות מהדרך ואז מאבדות קלות מהחום כשהראש מגיח סופסוף מעל הרקיע. 

פנסי הרחוב. עננים כסופים. 

הולך על השוליים, נזהר לא להסתחרר. 

מחובר לקרקע וממשיך לצעוד אל עבר השחר

טרם כיבוי האורות והתבהרות הדרך. 

כי עם שקיעת החמה, הראש מוצף במחשבות; לעת זריחה, הרוטינה מתחילה לכרסם. 

להמשיך לצעוד בדורך השחר. החלומות כבר אינם כאלו מרוחקים. 

לנשום עמוק. לנשום חזק. וממשיכים.