אתה מרגיש שאולי כדאי לעזוב את העסק ולהוריד את הוילון על ההצגה הזו,
או שלא הצגה;
להסית הוילון מעל המראֵה המקומם ומרעיד הלבבות הזה, כי הקושי שנלווה לכך...כבד בכל קנה מידה.
תנסה לדמיין איך יראו חייך בלי המרדף הכמעט בלתי פוסק הזה סביבה:
קל יותר, חופשי יותר, פחות מחייב, קלילות על ההדק, להרשות לעצמך לחשוב על עצמך.
הרי, מה שווה כל הכרכור הזה. מה שווה כל המחשבה הטורדנית הזו בראשך הקדתחני, שהרי כבר הובהר לך בעבר שאין מקום לך ולה באותו עולם.
נאמר במפורשות?
עכשיו זה סתם משחק על מילים. "היא כן אמרה או לא אמרה?"
החיים הם לפעמים כן שחור או לבן. כשנאמר "לא" זה דיי הרמטי וחד-חד-ערכי.
אבל...
זה יותר מזה.
זה הרבה יותר מזה.
זה פחות מה שנאמר, זה מה שלא נאמר.
אותה תחושה מעורפלת שאולי יש לך מקום בלב שלה. מקום משלך להשריש את רגשותיך ולהשריש את אהבתך הנצחית בלבה.
כל האכזבות הקטנות או ה"כמעט נגעתי בשמיים, אבל כמעט לא נחשב" מתגמדים כשאתה רואה את הניצוץ בעינייה- במכוון או לא במכוון;
את נימת הדיבור שלה. את החיבוריות בין האינטלקטואל- מילה פלצנית כמה שהיא נשמעת, אבל החיבור כאן הוא מורגש ומכתיב התנהלות.
אז כן- היא נשאלה כבר פעם אחת על ידי בשאלה הנצחית: "האם תרשי לי להוכיח את אהבתי אלייך במשהו יותר מעמיק?"
השאלה אמנם הושבה ריקם, אבל אהבה שכזו מורגשת! היא מורגשת! גם אם אני טועה, אז הלב שלי טועה. והוא מטעה אותו כבר יום ביומו מאז אותם ימים שבאו אחרי פסח. ימי מבחן אלה היו.
בהתחלה לא היה מובן על מה אני מסתכל, על איזה אדם אני מישיר מבט. אבל אז זה קרה.
בשבת אחת שבה יצא לנו להיות יחד. שבת חגיגית לכל הדעות בזכות אירועים מיוחדים שקרו בהפרש של שלושה ימים בלבד! (למרות שאם תשאלו אנשים מסוימים- הסיבות בהן אני והיא נשארנו לַשבת לא הסיבות האידאליות, אבל ככה זה כשהגורל מנסה להעביר לך מסר). הודעה אחת שנשלחה באישון ליל לכבוד יום הולדתה, ברכת מזל טוב נימוסית מאדם אחד לרעהו, אבל זה היה צוהר להתפתחות דרמטית ביחסים ביננו.
שבת חגיגית לכל הדעות.
מספיק מבט אחד ממנה כדי להרטיט את ליבי. לגרום למחשבות להציף את מוחי המעורפל באיך העתיד יראה.
בעתיד בו תהיה התפתחות דרמטית נוספת ביחסים ביננו והיא תכיל את השאלה שלי מלפני מספר חודשים ותאחד הלבבות.
למה זה לא יכול להתפתח כמו שהגורל רצה?
אני אדם רציונאלי וברור שאם לא מתאימים, אז לא מתאימים;
אם יש צל של ספק לגבי הק'שר וכבר נשאלה השאלה והתקבלה התשובה- אז אין צורך לדון את המוח ללילה רצוף נוסף של תהיות לגבי העתיד.
אבל זה מרגיש ככה. זה פועם ככה. זה פשוט - ככה.
אז השאלה היא כמובן: האם אפשר לקדם הלאה את היחסים ביננו?!
האם אפשרי לתת צ'אנס לעניין? זאת לא חתונה קתולית וזה לא קשר מחייב. אם משהו לא עובד- אז זה לא עובד.
אבל לפחות שתהיה לי אפשרות לגאולה קטנה עבורי. לאיזו נחמה קטנה שהתנסיתי במשהו כנה ואמיתי שליבי הכתיב לי מאותה שבת מופלאה, דרך השאלה שהושבה ריקם ועד לנס המיוחל.
אז כן, אני נושא עיניי אל-על, מעלה תפילה ומייחל לנס. פשוטו כמשמעו- לנס.
נס חנוכה אם תרצו.
נס שבגינו תהיה התפתחות דרמטית ביחסים ביננו- לטובה- ואוכל לתת אפשרות לליבי הפועם במרץ מנוחה קטנה.
מנוחה, זה הכל.
בבקשה שהיא תראה את היחסים ביננו כמו שאני רואה אותו. לפחות את הסיכוי לקדם את הדברים ביננו, זה הכל.
כי כשאני רואה מבט אחד ממנה, שומע את קולה, ואפילו כשהיא מגיבה למשהו בהתכתבות ביננו.. ואני כמו ילדה קטנה מתרגש כבפעם הראשונה.
זאת לא ההרגשה הנכונה? ההרגשה שאמורים ללכת איתה הלאה שבאמצעותה נכתבים סיפורי נסיכות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט