"היי, הכל בסדר?"
היא שאלה אותי בתמימות מוחלטת.
"כן. הכל בסדר, אפילו מצוין!"
מי היה מאמין שאדע להתנסח כל-כך יפה תחת מעטה השקר שאני מספר כלפי חוץ.
לא. לא הכל בסדר. נהפוך הוא- המצב על הפנים.
יש את התשובה המחושבת ויש את התשובה התמציתית והמזוקקת.
התשובה התכליתית היא שאת האוויר שלי לנשימה. החיים שלי- רק במובן האמיתי והפשוטו כמשמעו של הביטוי. כל מה שהכרתי לפני שפגשתי אותך היה בעיניי התנסות ומה שנקרא בלטינית "קרפה דיים", אז יישמתי את הביטוי על משמעותו בצורה מוחלטת-כמעט בלי להשאיר כמעט זכר לעבר.
את התשובה המחושבת אוכל להציג יפה במספר נקודות דיי חזקות:
הראשונה- בתקופה שלפני, הייתי תלמיד תיכון. דיי נבון, שקדן ואוהב ללמוד. יש חברים, יש אהדה מסויימת ומעגל מצומצם יותר של אנשים שאני נהנה בחברתם, משתף אותם בדברים ויוצאים לבלות. לגיטימי עד כה.
אחרי שסיימתי את הלימודים, יכולתי להרגיש במידה מה של ריחוק מכל מה שהכרתי. הסיבה הברורה והגלויה היא שכנראה הקשרים האלה לא היו בשבילי בעלי משמעות מיוחדת או שלא השאירו עלי חותם. לכן, לא התאמצתי לתחזק את הקשרים האלה. בדיעבד, יכול להיות ששורש הבעיה הוא עוד בימי הלימודים שהייתי באשליה שאני מוקף באנשים שאני אוהב ומעריך וככה זה עובד גם לכיוון השני. על כל פנים, לא חסרתי לאף אחד ואף אחד לא חסר לי, לפחות כחבר. החסרון הורגש בימים הבודדים האלה שאני חוזר הביתה ואין עם מי לחלוק (ושוב-כמעט) את כל מה שעבר עליי בשבוע החולף וגם בכללי לפגוש את האנשים שביליתי במחיצתם דיי והותר שנים.
עם מעט אנשים נשארתי בקשר כשאלו היו באים ושבים למחילתם בתהליך דיי שגרתי- אני נפגש עם מישהו או מישהי, הם אומרים: "חייבים לשמור על קשר!" המאמץ דועך לאורכם של הימים שחולפים ואז חוזר חלילה. מדי פעם ישנה תחושה חזקה של קשר שהתחזק לתמיד ושהתחזוק מעתה יהיה מכורח המציאות ולא כפעולה מאולצת של אחד או יותר משני הצדדים.
השניה- חלה תפנית ביחס שלי לאנשים ולעצמי בשנה וחצי שחלפה מאז סיום הלימודים. משהו בי השתנה, וזה נכון! אני מרגיש שהחיבור עם אנשים כיום הוא כמעט ומידי, קליל יותר ופחות "כבד" ממה שהייתי מתאר את הניסיונות שלי לחיבור מימי הלימודים. החברים שרכשתי לעצמי בימים שחלפו להם מרגישים אמיתיים והחברויות שרקמתי לא רקובות מהבסיס כי הרי לא הכרתי אף אחד לפני התקופה החדשה, ויכולתי לפעול כפי שה"אני" החדש היה רוצה ובכך כל צד ודופן בצורה האמורפית הזו שקרויה "קשר חברי" הוא מבוסס יותר ועם אחיזה טובה יותר בקרקע.
התפנית בעניין היא שהקשרים האלה נמשכים מספר ימים בשבוע ואז מגיע הסופש ואלה בתורם כאילו והתנדפו. ה"כאילו" מוצב במקומו הודות לטכנולוגיה הנפלאה, אבל.. אני איש של אנשים. אני מתקשה להתייחס ברצינות למדיה כי היא יוצרת חוצץ קר, מנוקר ובלתי-מהימן ביני לבין האנשים שמצידו השני. התפנית מעמיקה הקרע לאור העובדה שאני היחיד שגר באזור הצפון וכל השאר מתגוררים במרכז-שפלה-גובל בדרום. האופציה של להיפגש איתם היא כמעט ומתוחמת רק באירועים מיוחדים ומאורגנים היטב, ובד"כ זה לא יהיה אחד-על-אחד, אלא בקבוצה, כי רק ככה זה משתלם.
הבעיתיות שזה יוצר שכל סופ"ש שמתקרב, מרתיעה אותי במעט: השבוע עובר בנעימים במקום טוב וחמים (גם אם הנסיבות הן בעיתיות לרוב האנשים שכרוכים בעולם הזה), אבל כשהשבוע הזה נגמר - אני כמעט וחש צער ועצב קל שהנה אני חוזר לצפון והחברים האמיתיים שלי מדרימים להם.
ושוב- אני איש של אנשים. כשהבסיס לכל הצער הזה בסיום השבוע כרוך בשני הסעיפים הללו, אז נוצרת התחושה הזו. חד וחלק.
השלישית- משפחה לא תבין זאת. אני אוהב את המשפחה שלי בכל מאודי אבל הם לא מבינים את התמונה במלואה ואין בידיהם יכולת לפתור את הבעיה מהשורש, אלא רק להציע נחמה, חום ואהבה. אין כמו משפחה, באמת. הצער האמיתי שמשפחה זו חצי נחמה כי בסופו של יום יש עולם שלם שמכיל אנשים טובים וחברים כנים וכל שנותר לי בסוף התהליך הוא להתלכד סביב הגרעין המשפחתי. לא מעודדת במיוחד הסיטואציה, למרות ששוב- משפחה היא העוגן שלי בעולם.
הרביעית- אהבה. רוב הפוסטים שלי מהשנה החולפת סובבים סביבה. אין מה לעשות- הלב חייב לעשות מה שהוא חייב לעשות.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה, לא ידעתי ישר שזה זה. מודה ומתוודה. נדרשה ממני תשומת לב, היכרות קלה ובכללי- להיות קודם כל אני. אז בהמשך לפוסטים קודמים בנושא, שבת יום ההולדת שלה שינתה בעיניי את היחס שלי אליה. אין שום ספק. מאותו יום- התחלתי לבחון את הקשר שלי ושלה בזכוכית מגדלת של "האם יש פה משהו?" החיבור היה קיים, לשנינו יש את השפה המשותפת, לשנינו תחומי עניין משותפים, ואפילו שנינו נמצאים באותו הראש. כמובן שהיו עוד כל מיני "אישורים" קטנים בדרך שאמיתו את תחושותיי שהנה- מצאתי את המפלט שלי בדמות אהבה משגשגת ומישהי מדהימה ויוצאת דופן.
התפנית של הנקודה הזו מתחילה בתחילת ספטמבר השנה. התעלתי על עצמי והעזתי להזמין אותה לצאת. לה היו תוכניות משלה והיא נתנה לי מענה בצורת "היית חייב לשאול ולהרוס... לא מתאים לי קשר כרגע". העניין הוא שמעולם לא קיבלתי תשובה ל"למה לא מתאים קשר": יכול להיות שהיא מחבבת אותי אבל לא רוצה קשר מחייב כרגע, יכול להיות שאני טעיתי לחלוטין כשקראתי את המפה ואני בכלל לא בראש שלה או שבכלל יש מישהו אחר בתמונה ואני בסה"כ ידיד טוב, ולא משהו מעבר שיכול להתפתח.
ואני, עם התחושות האלה, התקדמתי עד היום. עוד מעט 4 חודשים ארוכים ומתישים מבחינה רגשית עבורי.
אז כמו שפתחתי את הפוסט:
"לא, הכל לא בסדר.
אני מאוהב בך קשות ורואה אותך לנגד עיניי רוב שעות היום.
הייתי רוצה לנסות להיות לך לפרטנר. להיות שמה לצידך בטוב וברע.
הייתי רוצה לרומם נפשך ולהיות רוח גבית במפרשייך. להיות עוגן בשבילך ולהשרות עלייך את התחושה שאני כאן עבורך, תמיד.
הייתי רוצה להציל את עצמי דרכך כי אני מתפורר. הייתי רוצה- אבל אינך מאפשרת לי.
אינך אשמה כלל, שלא תביני אותי לא נכון! את לא אשמה בצרות שלי או בבעיות שיצרתי בגלל גישתי השגויה לאורך השנים.
אבל הנה אני! קרפה דיים! בתקופה חדשה בחיי! האנשים בבית לא שמה עבורי והאנשים ששמה עבורי לא בבית.
אני כמו ספר פתוח לידך, כמו חלון בנסיעה שמתנדפים ממנו רגשות עזים.
קשה לי שלא להתרגש במחיצתך, להתפעם ממך ומיופיך.
רציתי שתדעי שאת ליבי כבשת ושאת מסמלת עבורי כל-כך הרבה.
את האור שלי בחשכה והמצפן שלי במסעותיי.
כל זה נשמע גבוה-גבוה, מתרצה כמעט. אבל זה לא. ממש ממש לא.
אני כולי נמוג ממראיך, משתוקק לשמוע את קולך.
את התקווה שייחלתי לה בכל פוסט שכתבתי שהדיף ריחות של אכזבה מכולם וצער מהתנסויות קודמות.
עבור הסיכוי הקטן ביותר שאולי יום אחד תתני לי להיות חלק מעולמך אני שם את ליבי על השולחן, פועם בזוהר אדום, מוצף רגשות טובים.
אני לא מקווה להיות כלום ואפס לרגלייך ולהתרפס בלי סוף, אלא מייחל להיות שווה מעמד עימך על הפודיום של המנצחים.
כי אני מבין, אחרי הכל, שמצאתי את החצי השני שלי.
אני, שמעולם לא חשב שישתמש בביטויים "החצי השני שלי", "החיים שלי", משתמש בהם, פשוטם כמשמעם! כי כעת, אחרי ההתקלות שלי בך, אני מבין כי יש פה משהו. יש פה ניצוץ של דבר, זיק של רגש. מתוך אופטימיזם טהור אני מתמלל רגשותיי, עד כמה שאצבעותיי מתירות לי ומסוגלות, לכדי אוסף של מילים ופסקאות מסודרות (עם פיסוק והכל!) שבאות לומר את המסר הקליט ביותר שקיים:
אני. אוהב. אותך"
בכך אסכם את הפוסט הטעון רגשית הזה. מי יודע, אולי לכבוד החנוכה מילים אלה יעלו מעלה-מעלה ויגשימו עצמן לכדי המציאות.
מי יתן וחג האורים הזה יסב אור וחום לכולם.
אמן.
הפוסט נכתב לפני נר אחרון של חנוכה, אבל רק עכשיו אני מרגיש שזה מועד הפרסום הנכון.
יהיה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט