...And here, at last, I discover a strange truth

הזעקה כבת קול נישאה על מרבדי הרוח.
נישאה באוויר, כמו קריאת תיגר על המצב המתהווה.
קולות חנוקים מצער וכאב הרעידו את אמות הסיפים, 
החדירו חיל ורעד בכל עלה שנפל בכבדות על השביל הארור.
למה, למען השם, הסבל הוא מנת חלקנו?
איך, השם ירחם, חג נפתח ונסגר למשמע דיווחים אלה, ושבת המלכה נכנסת ויוצאת לקול ענות חלושה שכזה?
לא! לא תשקוט נפשי עד שהעולם ישוב על כנו. לא תנוח מחשבתי עד שאחוש ביטחון ושבני ארצי יחושו ביטחון.
אומרים שאיפוק היא מעלה חשובה מאין כמותה, אך כשאופפת אותה עילגות, מה זה אומר עלינו?