...And here, at last, I discover a strange truth

כל אחד מאיתנו מוגדר כאינדיבדואל בעל אסופת תכונות המיוחסות לנו.

כל תכונה שבקרבנו נמדדת בכמות מסויימת, ביחסים המגדירים את מי שאנחנו.

אם כן, מה מגדיר אותנו כבני משפחה, כחברים, כאנשים בחברה?

סך כל מעשינו, סך כל הגישות שלנו וכן גם הסיבות שמאחורי פועלינו והכוונות שמניעות אותנו אל עבר המטרה שבשמה פעלנו.

אלו יכולים להיות פנס המאיר את פנינו באור לבן וחיובי או כמסך גדול שמאפיל על האישיות שלנו ועל מי שאנחנו באמת.

אנחנו מאופיינים לא רק לפי התכונות שלנו, אלא לפי מה שאנחנו בוחרים לעשות עם זה כלפי חוץ.

באור חיובי ובאור שלילי - אנחנו תמיד אותו האדם.

אם כן, מה שאנחנו בוחרים לעשות הוא מה שמצייר אותנו כלפי חוץ בעייניהם של העוברים והשבים, של החברים והידידים, של האנשים הקרובים אלינו באמת.

כל אחד מיוחד בדרכו שלו. על כן - למה לא לשאוף להיות בצד המואר של עצמינו?

אשלייה נוספת:

בברכת שבת שלום וחג שמח,

[ג'ייקוב ו"בארי"/האיש בשחור. מתוך "אבודים"]

[טוליו ומיגל. מתוך "הדרך לאל-דוראדו"]

אתם מוזמנים לרשום את הצמדים שאתם מכירים בתגובות! ביחד ניצור את מאגר הצמדים הכי גדול

[אנדי וסיד. מתוך הסרט "צעצוע של סיפור". Clair]

[קורק ואיזמה. מתוך הסרט "הקיסר נפל על הראש. dorian.]

[אודיט ואודיל. דמויות מהבלט "אדם הברבורים". מתול הסרט "ברבור שחור". My Prerogative]

מהו רף הריגוש?

זהו אותו גבול עליון, הפקק של הבקבוק אם תרצו, שכדי להגיע אליו צריך להתמלא בהתרוממות רוח, בהתרגשות, להתנפח מרוחות של התפעמות מדבר מה.

רף הריגוש יכול להיות מושג בקלות מאוד או במלחמה עיקשת עם עצמינו;

זה יכול להיות מהתרגשות ממראה נושן, זה יכול להיות צחוק מתגלגל;

זה יכול להיות אוכל נהדר, זוהי יכולה להיות מוסיקה מרוממת נפש;

זו יכולה להיות הספונטניות של החיים או לחלופין לחיות בקצה באופן תמידי.

אומרים דברים רבים על הדור הנוכחי ואפשר להסכים איתם או להתווכח עליהם, אבל אפשר להסכים על דבר אחד:

בטלה מובילה לשיעמום ושיעמום זה חטא.

השיעמום מגיע עם שלל תופעות לוואי שאחד מהם הינו הרצון להפיג אותו.

אוקסימורון ממש - התוצר הלא רצוי של השעמום הוא הצורך להעלימו.

אם נחבר את השיעמום עם רף הריגוש, נגלה שהרף מתרומם מעלה-מעלה והמרחק מן הפסגה הזו רק גדל.

למה הצורך שלנו להגיע לקיצוניות, אקסטרים בשמו האחר, הוא המפלט היחיד מהשעמום? 

איך קרה שאנו לא יכולים להשביע את השעמום עם דברים פשוטים?

לכאן מתקשר היבט נוסף שנקרא "סיפוקים מידיים". 

אם אנחנו לא מרגישים בזה מיד - זה בעל השפעה נמוכה, לא יעיל, לא מספק. פשוט לא.

השילוב הזה של הצורך להסתפק מדברים בצורך מיידי, מבטלה (שנובעת ממפלטים טכנולוגיים רבים) שמובילה לשיעמום ומרף ריגוש שמרקיע שחקים - 

קיבלנו קיצוניות מסכנת ומהתיישנות מהירה של דברים שמקבלים מהר מאוד את הכותרת "טרוויאלים", "בנאליים", "נדושים" ו"ישנים".

שום דבר לא ישביע יותר את התאבון להתרגשות חוץ מהקיצוניות שבדבר.

שום דבר לא יספק יותר את האדם המתבונן שמחפש עיסוק תמידי.

שום דבר לא ירצה יותר את השעמום.

שום דבר לא יגע יותר בשמיים.

כל אלו רחוקים מלהיות ספוקלציות חסרות שחר וביסוס אבל מצד שני - זה יכול להיתפס כהכללה מתנשאת על כלל האנשים כשבפועל - בכל אחד מאיתנו יש את היצר הזה שיכול להתפרץ - יצר השיעמום - בתנאים הנכונים. 

אם כן, השאלה הנדרשת היא:

מה מרגש אתכם? מה יכול להוביל אתכם לסף הריגוש? האם אתם מתפעלים מן ההנאות הקטנות של החיים או שאלה הפכו לסמויים מהעין ואף נדושים וכל שנותר הוא לחפש דברים גדולים וקיצוניים?

*הקישורים מפנים לפוסטים שלי בבלוג הזה שדנים בהרחבה בחלק מהרעיונות שהועלו כאן. תוכלו להגיב אליהם, אם תרצו, פה או בפוסט הרלוונטי.

לכל דבר בעולם יש את הסיבות שלו לקרות.

אנחנו לא יכולים לדעת מתי זה ינחת עלינו, או איך זה ישפיע עלינו לפי התשלשלות העניינים.

אבל אני יכול לדעת דבר אחד: אדם יוצר את המציאות בה הוא חי.

הוא יוצר את הגורל שלו, הוא שולט בכל הדרכים. הוא מאסטר הזמן.

יש דברים שלעולם לא נצליח לחזות, יש דברים שלעולם לא נוכל להבין כראוי.

יש סיבות נסתרות מן העין, יש עניינים לא פתורים שתמיד נמצאים ברקע ומחכים להיחתם עם סרט ועם עיטור מרהיב.

אדם מאמין במה שהוא רוצה להאמין בו ולעיתים - ישנה יותר מאמת אחת.

הכל משתנה אם האדם עומד על קצהו של הר או בתחתית הבקבוק. על סף התהום או משקיף מעלה מן עומק החירות.

אנחנו לא יכולים לשלוט בהכל, אבל אנחנו יכולים להשפיע על הכל.

בכוחנו להביא דברים לידי שלום עם עצמינו בתוכינו. 

השקר יכול להפוך לאמת אם מאמינים בו מספיק חזק.

הגורל משתטה בזה השם כל מבטחיו בו כי הוא כמו מעגל קסמים - ברגע שלא מפקפקים בו, נשאבים לתוך מבוכי הנפש.

הנבואה שהגשימה את עצמה. אם תאמין מספיק חזק - זה יקרה. לטוב ולרע.

אדם יוצר לעצמו את גורלו. אדם מאמין במה שהוא רוצה להאמין.

אנחנו המחסום היחיד של עצמינו. אף אחד לא יודע יותר טוב מאיתנו מה הלב רוצה.

נאמין לזה או לא - העולם ממשיך כמנהגו. אנחנו יכולים להצטרף אליו כשחקנים על בימתו או להתקין את הבמה. 

בחירתנו להיות חלק מן הנעשה ובחירתנו האם לאפשר לכל לטלטל אותנו, אבל אפשר לזכות בהכל אם נדע להרפות מדי פעם.

מכוח ההרפייה ומכוח ההשמה, לבנה אחר לבנה נערמות בכדי להקים או את מעוז נפשיכם או חומות הניכור.