תקופה זו של חודש אלול, וכן הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, קרויים "חודש הרחמים והסליחות".
לא אכנס פה למהות הדתית של יום הכיפורים, לשורשיו או לדברים שאנו מצווים לעשות בתקופה שלפני ובזמן יום קדוש זה. מה שכן, אני יודע שביום זה בפרט ובשאר ימות השנה ללא הבדל דת, מוצא או עדה ככלל - אנו צריכים לדון בעניינים שבין אדם לחברו.
לא משנה מי אנחנו, מאיפה אנחנו באים ולאן פנינו מועדות, עצם זה שאנחנו נמצאים בחברת אנשים וחיים בקרבתם, מצריך מאיתנו הקרבה למען קיום יחסים בין אישיים. ישנן אמות מידה בסיסיות שצריך לשים בראש מעייננו על מנת שיחסים בין אישיים כאלה או אחרים לא יפלו בין הכיסאות וילכו לתוהו.
בימים אלה נהוג לומר את הפיוט "אדון הסליחות" שלא בכדי מוצג בצורת אקרוסטיכון.
[הפיוט "אדון הסליחות" שנהוג לומר ואף לזמר אותו בימי חודש הרחמים והסליחות]
פוסט זה הוא הא"ב של היחסים הבין אישיים. זהו האקרוסטיכון המייצג את אשר צריך להתקיים בין האנשים על מנת שיחסים כאלה או אחרים יוכלו לשרוד לכל הפחות, ולהגיע למצב אופטימלי, שמועיל - ואף מסב הנאה וסיפוק לשני הצדדים, לכל היותר.
[הגדרה של הערך "אקרוסטיכון" לפי מילון 'אבן-שושן']
בפוסט זה, שהצגתי כאן בעבר ואני עדיין מוצא אותו רלוונטי בימים אלה, אציג את הערכים שלדעתי מהווים תשתית לכל מערכת יחסים בין אדם לחברו. אני לא ממעיט בערכם של ערכים שלא הגיעו לפוסט זה או לא משתמעים מן הכתוב ועם זאת - הבסיס הרחב מוצג כאן. קיראו, הפיצו והכי חשוב - תפיקו מכאן את המיטב עבורכם. 
אכפתיות.
אותה נטייה של אדם אחד לגלות אמפתיה כלפי אדם אחר וכן להקשיב למצבו וצרכיו ובהתאם - לנהוג בו בצורה אדיבה ומתחשבת.
להראות נכונות לעזרה, נכונות להקשיב - זהו סוד האכפתיות. האם אדם מסויים חשוב לך? אם כן, האם אכפת לך ממנו באותה מידה שהוא חשוב לך?
חברויות יש לטפח ויחסים - לשמר, ולא רק חברויות; ביחסים עם אנשים, תנהגו בהם באדיבות למען התכלית של האכפתיות - הפגנת אותו רגש אמפתי מעיד כי מעבר לכך שאותו אדם נגע לליבך ואתה מרגיש צורך להראות נכונות בכל צורה שהיא, האכפתיות מקרבת אנשים, לעומת סלידה, אשר גורמת לריחוק ולבסוף - להתרחקות.
ביסוס.
כל קשר בין אדם לחברו עוסק ביחסים. יחסים טובים, אשר מועדים להמשיך ולהתקיים, חייבים בביסוס. הביסוס יבטיח קשר טוב, חזק ועמיד וכן הוא מטהר את החיבור בין שני אנשים, ותוצריו הם פתיחות והבנה הדדית. נכון, לא כל יחסים עתידם להגיע למקום הזה, אך יחסים אשר מתוכננים לזמן הרחוק או שעתידים להיות אינטראקציות רבות עם אנשים - חשוב לבסס קשרים קיימים ומי יודע - אולי יצא מזה משהו טוב לשני הצדדים. יחסים מבוססים הם אינם יחסים שטחיים ועל כן - הם בעלי חשיבות וערך עם מקום להתפתח מבחינת היחסים השוררים בין השניים.
גדוּלָה.
איך גדולה קשורה ליחסים בין אדם לחברו? הגדולה שלנו להודות במעשינו או בטעותנו וכן לדעת למחול ולנהוג בצורה נעלה - זוהי הגדולה האמיתית של אדם. אין זה חשוב אם ישנו קשר בין שני אנשים - הגדולה שלנו בתור יצורים תבוניים הוא גילוי הבנה. גילוי אכפתיות. הגדולה האמיתית - לדעת להניח לאגואיזם בצד ולפעול בשם האלטרואיזם כי הרי - מה יישאר לנו בתור בני אדם החיים בחברת בני אדם אחרים אם נתחיל לנהוג בבוז ובאטימות כלפי חברינו או בכלל - האנשים שמסביבנו?
דרך ארץ.
נימוסים ונועם הליכות הראויים והמקובלים לחברה בה אנו חיים - זהו המפתח האמיתי ליחסים טובים ובריאים. אפשר להתייחס לאדם כמו לזבל, לרמוס אותו, לנהוג בו ביחס מזלזל או אפילו, במינימום, לכבד את נוכחותו - אך מה זה יעיד עלינו? מה זה יעיד על היכולת שלנו לנהוג בקרב אנשים? ובתוך החברה עצמה? לא סתם אמרו "דרך ארץ קדמה לתורה" - אדם אשר אינו נוהג בדרך ארץ עם הסובבים אותו - מה שווה כל החוכמה והתבונה שלו? על אנשים שכאלו אומרים: "לא מדבשו ולא מעוקצו". לנהוג בנימוס ובנועם הליכות זה ה-א"ב של היחסים בין אישיים.
הקשבה.
להיות קשובים לצרכי האדם. להיות קשוב לבקשותיו, למאווים שלו, לכבד אותו כאדם. אנשים לא מחפשים הרבה, פרט שיקשיבו להם. אמנם לפסיכולוגים יש הכשרה מקצועית לשאול את השאלות הנכונות, אך מעבר לכך שהם מדויקים בעצותיהם - בראש ובראשונה הם קשובים. לדעת מתי להפסיק לעסוק בעצמינו ולהתחיל להתעניין בזולתנו - זוהי ההקשבה האמיתית. לא לתת עצות מחוכמות ומועילות או לדעת להכווין למקום הנכון, לא לא. מספיק שהאדם שממול רואה כי מקדישים לו זמן ומקשיבים לרחשי ליבו - זה כל מה שלעיתים צריך.
וולוּנְטָרִיות.
(=של התנדבות, מתוך רצון טוב).
לעשות למען האחר מתוך רצון טוב. אבל לא כזה אשר רק נועד לרצות את האחר - כזה שבא מתוך רצון אמיתי להירתם ולהיות לעזר. אנשים יודעים מתי נחמדים איתם ומתי לא - מתי מנסים לעשות בשביל להיראות ולא למען העזרה עצמה. עזרה שכזו גובלת ב"עין תחת עין" נטו. מעבר לכל ההילה האגואיסטית שאופפת אותנו, חיוני (=ויטלי) שנפעל מתוך רצון טוב למען טובתם של הסובבים אותנו. יחסים בין אישיים אינם רואים בעין יפה פעולות אשר נעשות למען "הדדיות כפויה" או "כְפִיוּת טובה" כי, אם כן, למה נעשתה? מהי התכלית? אם אתם עוזרים - עשו זאת מתוך רצון טוב. ההדיות תנבע מין המעשה בעצמה, מבלי שתצטרכו לזרז את הגעתה.
זהירות.
יחסים בין אישיים לא רק מושתתים על ערכים, אלא גם על מעשים. רצוי שיהיו הדדים ושיקבלו מענה ראוי, כמובן, אך כל מעשה אמור להיות מלווה במשנֶה זהירות. יכול להיות שהכוונה שלנו תהיה טובה, אך אם לא נזהר ונבחין בו-בזמן במתרחש סביבנו, או לחלופין: ניקח בחשבון את ההשלכות ואת מה שהצד השני יגיד, זה עלול להוביל לכעס בלתי מוסבר ולתסכול רב. על זה נאמר: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות."
חדווה.
שמחת חיים, בקיצור ולעניין. יחסים בין שני אנשים יכולה להתפצל, בסופו של יום, לשני כיוונים: הכיוון הקודר, אשר מוביל לכעסים ולחוסר מימוש מלא של המצב האופטימאלי בין שני האנשים או הכיוון השמח, שמעצם שמו והשדה הסמנטי שלו, יכול להוליד רק יחסים בין-אישיים מלאי חיים ואושר לשני האנשים. חוץ מזה, לא נחמד יותר לדבר עם בנאדם שגורם לשניכם להיות שמחים? חדווה, אנשים. חדווה! :D
לטנגו צריך שניים.
ליחסים בין שני אנשים צריכה להיות הדדיות מסוג מסוים וגם אם לא בהדדיות עסקינן, אז פעולה משולבת של שני האנשים ביחסים למען הצלחת "קשר הידידות." כשם שלדואט צריך שתי נפשות ולטנגו צריך שני רקדנים, ככה ליחסים בין שני אנשים זקוקים ל...איך לא, לשני אנשים! מערכת כלשהי בין שני אנשים צריכה תפעול של שני הצדדים למען התפתחות יחסים בין-אישיים ושבסופו של יום, לא תהיה הרגשה של רקדן סולו, כלומר: בנאדם שמתפעל יחס בין שני אנשים לבדו.
יושרה.
ערך המאפיין יחסים בריאים, הנגזר מין האמת. אותה יכולת להיות כנים עם עצמינו בראש ובראשונה, וכן עם האדם שנמצא בצידו השני של היחס הבין-אישי. אם אנו לא מסוגלים להיות ישרים מול אדם אחר, איך היחס יוכל להתפתח? יושרה, בנוסף, היא הפעולה ההפוכה ל"אי-הולכת שולל", כלומר: זה לא רק לומר את האמת, אלא לא לבנות יחס מסוג מסוים על אבנים מתפוררות, אשר עתידות להתמוטט ואיתן - כל הממסד ששמו "יחסים בין אישיים" יבוא לקיצו.
כתף-תומכת.
החיים של כלל בני האדם אינם רגועים באופן תמידי והם אינם נחים כל הזמן על זרי הדפנה. לכל אחד יש את רגעי המשבר הללו בהן הוא צריך חבר טוב, אדם שאפשר לסמוך עליו, איש שיוכל לתמוך אותו (ולא 'בו' :). הכתף התומכת הזו, אפשר להניח בוודאות, חיונית להצלת אדם מ"בדידות שלא כצורך." היכולת שלנו לתת תמיכה לרעינו, ידידנו, חברינו, מכרינו - מוכיחה לאדם שמולנו כי היחס בינינו לבינו אינו הולך ריקם ל"חוסר-תכלית." ביחסים כמו ביחסים, אי אפשר רק לקחת, צריך לדעת גם לתת ואם צריך - אז כתף, בעת הצורך.
לכידות.
אפשר לקיים יחסים בשלט רחוק. אפשר - אך בסופו של דבר אפשר לאבד את השלט. על כן, ניתן לשמר את היחסים באמצעות, בניחוש מושכל בלבד (כן?), לכידות! אפשר להגדיר יחסים בין-אישיים כ"רק כשאצטרך, תהיה שם" או כ"אבוא אלייך כשאוכל". איפה ההדדיות? איפה הצד האחר בסיפור? צריך לתת לצד השני את הסיבה להמשיך ולקיים את היחס ולא לתת לו את כל התירוצים לנטוש אותו. היו מלוכדים למען שימור היחסים.
מחילה.
ברוח יום הכיפורים, נהוג לומר כי צריך לבקש את מחילתו של חברינו. אך אנחנו, בתור אחד מין שני האנשים בקשר, אנו צריכים לדעת גם למחול. נכון, כשאנחנו עושים טעות או פוגעים בשוגג או במזיד בחברינו/ידידנו/מכרינו, אנו צריכים למצוא את תעוזות הנפש, למחול מכבודנו ולבקש למחילה. אולם, צריך לדעת גם למחול. כולנו אנושיים וכולנו עושים טעויות לפעמים וגם - אנחנו לעיתים יכולים למצוא את עצמינו בצד השני של המקרה בו אנו מוצאים מעשה מסוים כפוגעני או מעליב ואנחנו נפגעים מכך. מעבר לכך שזו אמורה להיות היוזמה של האדם הפוגע לבוא ולבקש סליחה, כאשר הוא בא לבקש - אנחנו גם צריכים לדעת לסלוח. זו אמנם לא הגדרה מכלילה כי הרי - כל מקרה לגופו, אך ברבות מין המקרים, אין אנו רוצים לסיים קשרי יחסים עם בנאדם רק בשל מעידה, גם אם זו גדולה מהרגיל.
נכונות.
יחסים בין אישיים אמנם מדברים על ערכים, אך ישנם גם מחוות ומעשים אשר נעשים בשם הקשר הזה. לרוב אנו נתקלים באנשים אשר עושים דברים לא מתוך נכונות לעזור או לחלופין - הם לא מגלים נכונות לעזור. מכאן או מכאן - בין שני אנשים צריכה להיות הבנה הדדית לפיה צריך להקריב מהזמן שלנו ומהמשאבים שעומדים לרשותנו מתוך הנכונות לעזור וכאשר אנו עוזרים - אנו צריכים להראות נכונות ולעשות זאת מאהבה, ולא כי "הכריחו אותנו", "עשו לנו עיניים", או כי אנחנו יכולים לגזור קופון מכך. לפעמים לא מספיק המעשה, אלא הכוונה שעומדת מאחוריה.
סבלנות וסובלנות.
אין פעם שלא היו חילוקי דעות בין שני חברים או בין שני מכרים אודות רעיון או דעה מסוימים. הסובלנות הזו אמורה להיות כלי מנחה לא רק בין אנשים המקיימים יחסים בין אישיים, אלא בין כל אדם אחר עלינו לקיימו. אם כן, לא תמיד נסכים עם דעתו של האחר, אך עלינו לדעת כי קיימות דעות אחרות משלנו ואנחנו לא יכולים לכפות את דעתנו על אחרים בשם הצדקנות האישית שלנו.
בקשרים מהסוג של "יחסים בין אישיים", סבלנות היא יותר מערך. היא מעלה מנחה ועלינו לפעול לפיה. אנו צריכים לגלות איפוק לצרכנו האישיים והאנוכיים ולגלות סבלנות כלפי האדם שמולנו וגם כלפי צרכיו. כעס אשר נובע מחוסר סבלנות הוא "כעס לא מוצדק" ובנוסף, סבלנות היא היכולת לעמוד מנגד למקרים מקוממים או מתגרים בתכליתם ולנהוג בקור רוח ובנינוחות עימם. גלו סבלנות, היו מתונים בתגובותיכם כלפי האחר - והכול יהיה על מי מנוחות. טוב, כמעט.
ערבות הדדית.
מי מאיתנו לא חושב על עצמו מדי פעם? יותר מפעם אחת? או אפילו, כל הזמן? האיזון העדין הזה בין חשיבה על עצמינו לבין חשיבה על האחר - אגואיזם מול אלטרואיזם - היא היכולת האמיתית לקיים ערבות הדדית. מעבר לזה שחשוב שנעזור לאחרים, הרי אנחנו צריכים גם לדרוש את ההדדיות הזו בכדי שהיחסים הבין אישיים לא ילכו לתוהו בכיוון חד סטרי. אם נערוב לזולת ובמקביל לכך - נערוב לעצמינו, נוכל לקיים את הערבות ההדדית. מעבר לכך שבתוך הערך כלולה העזרה, ההתחשבות וגילוי הבנה לצרכי האחר, זוהי גם היכולת לספק תמיכה לחברינו. אנשים רוצים לדעת שנהיה שם בשבילם כשם שהם יהיו שם לצידנו. אל לנו לחפש אחר ההדדיות כי כאשר העזרה באה ממקום נכון, אמיתי וכנה - לא תהיה בעיה למי שיהיה מולנו להירתם ולהחזיר טובה תחת טובה, גם אם לא דרשנו אותה.
פתיחות.
חברים בתכליתם נועדו לגרום לאדם לא להיות לבדו - ולהיות שם בשבילו. כחלק מין המאמץ להיות יחדיו, נוצרת הקִרבה ועימה - הרצון לעזור ולתמוך. למען מימוש תכלית זו, הפתיחות היא הכרח מאחר והיא חלק ממתן האמון וברגע שזה יסופק לצד האחר - הקשר הגיע למקום הייעודי שלו. פתיחות עומדת בקשר ישיר עם אמון כשם שאם נרצה לשתף אדם במידע אודותינו - עלינו לסמוך עליו ושים את האמונה שלנו בחיקו. מעבר לזה שפתיחות היא מחווה של מתן אמון, אנשים מחפשים את הסימן כי הם בעצמם יוכלו לסמוך על החבר/ידיד/רע. לשם כך, הם מחפשים שיתנו בהם אמון למען האמון שיתנו. זה אמנם סוג של מעגל קסמים, אך לפעמים, זה קורה מבלי שנרגיש והמעגל ייפרץ - ובכך יושג האמון ועימו - הפתיחות.
צוותא.
"חברותא". לפעול כצוות. להיות זה לצד זה ולערוב אחד לשני. אותה קירבה אשר מעידה על חיבה וקשר אישי וחיובי. להיות בצוותא זה פחות ערך אם כי מצב. צוותא כערך, אם כן, זה היכולת לספק קשר אישי וחיובי עם חיבה. להיות בצוותא מעיד על קרבה, אמון, היכולת לסמוך על מישהו מבלי שהוא יאכזב אותך. כל אלה נאגדים יחדיו להגדרה העליונה של צוותא. כאשר נוכל להראות כי איננו אטומים לחיבה וכי ניתן ליצור עימנו קשרים אישיים וחיוביים מעל הכול - הצוותא תושג. אז צוותא זה ההיפוך מ"אוטם חברתי" כי הערך יושג ביום שנאפשר לאנשים להתקרב אלינו. עלינו לחדול מלחשוש מקשר אנושי, חם ואוהב כי בסה"כ - אין אחד שנהנה מאוטם חברתי. מה גם שמצב של הסתגרות וסגריריות של הנפש הוא קרקע פורייה לקשיים בהשתלבות בחברה ולקרירות שביכולתה לפתח ריבים ותגרות מאחר והחום חסר. להיות בצוותא זה יותר מלהיות חברים - זה להגיד לעולם שאין ממה לחשוש כי אנחנו הפסקנו וברגע הזה - דבר לא ירתיע או יירתע מאיתנו.
קבלת האחר.
ביחסים בין אישיים, לעיתים ישנו הצורך שלנו "לתקן" את האחר או לשנותו בהתאם לראות עינינו. דבר זה מקובל והוא מתבטא בצורת עצות לרוב או לחלופין בצורת הערה ידידותית. אך יש לזכור שמכלול התכונות, הערכים, המעלות, ההתנהגות והאופי מהווים את הייחודיות של האדם ואת "קודש הקודשים" של הנפש. לפיכך, לעיתים הניסיון לעצב מחדש את חברינו יכול להתבטא כ"אי-קבלת האחר". לכל אחד יש את השריטה שלו והיכולת שלנו לחיות עם שריטה כזו בחברינו/ידידנו צריכה להתבטא בקבלתו. ועל זה נאמר: קבלת האחר. אם נדע לקבל את מי שמולנו על כל המשתמע, בין אם זה להיות איתו באינטראקציה בלתי פוסקת, לשמוע אותו ולדבר עימו - נוכל לקיים את ערך קבלת האחר בשלמותו. עצה ידידותית או הערה שנאמרת בצורה נאותה תמיד יתקבלו בברכה - אל תפחדו להגידן.
קבלת האחר גם יכולה להתבטא בקבלת דעותיו ורעיונותיו, אך זוהי כבר סובלנות.
רצינות.
יחסי הגומלין שלנו עם אנשים שונים מבוססים על מכנה משותף שמביא אותנו לידי אינטראקציה וניהול הקשרים הבין אישיים הללו. אך יש לזכור שמעבר לזה שהאדם שמולנו אוהב את אותה מוסיקה כמו שלנו, היה עימנו בגן או שהוא מתעניין באותם דברים כמונו, צריך גם לעשות את ההפרדה בין המכנה המשותף לבין היחסים עם אותו אדם.
הרצינות יכולה להגיע בשלל צורות ודרכים, כמו לדעת להפסיק לצחוק כשצריך או לחלופין: להתעשת ברגעי הצורך, לחדול מהתנהגות אינפנטילית (ילדותית) שאולי מאפיינת אותנו כשהדבר מתבקש וגם בכללי - להתייחס ליחסים הללו ברצינות. לנהוג בזלזול ביחס או לקחת אותו כמובן מאליו נראים מהצד השני בחלק מהמקרים כמו כפיות טובה או חוסר הבנה מלא של המצב וזה - אינה רצינות. בשביל לנהל יחסים עם אנשים כמו שצריך, צריך לעיתים להיות רציניים, גם כשזה לא מאפיין אותנו ביומיום. בסופו של יום, אנשים רציניים נלקחים בחשבון וכאלה שחיים מיום ליום ובלגלוג על כל דבר שהינו רציני - נהדפים ברגעי האמת שבה הערך חייב להתממש.
שקיפות.
שקיפות הינו ערך המשתרש מפתיחות רק שבמקרה הזה - הוא עוסק באדם שמולנו וכן במצב השורר בינינו לאדם שבקצה השני של היחס הבין אישי, ולא בנו. הערך הזה מציג במידת מה את הביקוש לאמת ואת הצורך בה כמראה לחיים בכלל ולדרכי התנהגות והתנהלות בה בפרט. אם נוכל לשקף לאלו שמולנו את המצב בכל עת ולא "להוליכם שולל". לשקף את המצב כמו שהוא הינה "הכנות המעודנת" - כאשר היא נעשית במינון הנכון, כלומר: כשצריך לשקף - בין אם הצד השני מבקש או שמכורך הנסיבות זה הכרח - משקפים; כאשר זה נעשה בצורה מוגזמת, הצד השני יכול לסלוד לנו.
ישנו גם העניין של "שקיפות הנפש", כלומר: לשקף את הרגשותינו בנוגע למעשה או מקרה מסוימים המתרחשים כתוצאה מפעולתו של חברינו. ביישנות לעולם לא תוכל לאפשר התנערות מיחס מזלזל או ממקרה שמעיב ולכן - לשקף לחברינו זה פשוט מינון נמוך של ביישנות ומידה רבה של "כנות כנה".
תקשורת.
הערך האחרון שראיתי לנכון באות ת"ף הינו הערך הבסיסי החשוב ביותר והוא המכנה המשותף הגדול ביותר לכל שאר הערכים. ליחסים בין אישיים תקינה נדרשים שלושה מרכיבי יסוד: גישה, הבנה, תקשורת ונהוג להוסיף גם את האמון.
התקשורת, אם כן, הינה אותה יכולת בסיסית למצוא מכנה משותף. אם מכנה משותף הוא המקרב בין האנשים, הרי שהתקשורת הינה הדבק המלכד. אנחנו יכולים לדבר על אותם נושאים , להתעניין באותם הדברים ולגדול יחדיו מימי הגן: כל עוד התקשורת לקויה, חוסר הבנה, בלבול וכעס תמידי יאפפו את היחסים הללו. לדעת לתקשר זה למצוא את המילים הנכונות, לדעת לדבר באותה שפה עם חברינו ו,איך לא, להצליח לדבר בצורה גלויה.
כשל בתקשורת יכול למוטט בין רגע את כל הקשר והיחסים הבין אישיים יבואו לקיצם. אפשר להיות אדיבים, אכפתיים, בעלי היכולת לתת תמיכה ולהיות שמחים בכל עת, אך התקשורת הינה הכרח עליון! לא נדע לתקשר עם האחר ו"הקסם" לא יוכל להתרחש. לטנגו צריך שניים הרי וכדי להשאיר את היחסים הבין אישיים על כנם - צריכה להיות פה יכולת הדדית ל ת ק ש ר .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט