מה זה, אשר
אני רואה?
מה זה, אשר
אני חווה?
בבקשה, תקראו,
תכבידו על עצמיכם.
תיקחו כמה
דקות יקרות מבילוי מוצ"ש שלכם, מהסגירה שלכם, מההתארגנות לצבא, לעבודה, מלחשב
כמה שעות שינה תצליחו לגנוב טרם עלות השחר.
אני מבטיח
ששורה אחת לפחות תצליח לגעת בכם. אני לא יודע כמה עצבים תקדישו כדי לייחס את
השורות האלו אליכם או לכל הפחות לקרוא את הכתוב.
..
התחלות חדשות,
אתם יודעים?
אתם יודעים
כמה חסרי ודאות
הם
בטח.
כשאני מתאר את
עצמי לפני 4 שנים, אני מתאר ילדון בכיתה י"א שמנסה להגשים את שחשק ליבו. אהבה
אמיתית, אתם יודעים.
כשאני מתאר את
עצמי לפני 3 שנים, אני מתאר ילדון בכיתה י"ב שמנסה להתגבר על שחשק ליבו.
עצבות תהומית, אתם יודעים.
כשאני מתאר את
עצמי לפני שנתיים, אני מתאר חייל פעור שהאי-ודאות הכי גדולה שהייתה לו זה אם הוא
יתגייס בכלל וכעת? עלה על מדים עם פס צעירות על החולצה המכופתרת ועל המכנס, מלא
תהיות ובכללי מחפש להגשים את עצמו.
כשאני מתאר את
עצמי לפני שנה, אני מתאר חייל עם מעט פז"מ, שמבקר את סבא שלו בטיפול נמרץ
(ברוך השם הוא בריא כעת!) וקורא בעיתון על חיסול מיוחס לישראל של איזה אידיוט מעבר
לקו אלפא-בראבו.
כשאני מתאר את
עצמי לפני חצי שנה, אני מתאר חייל עם שאיפות שרצה להגשים את עצמו. לא להגשים
חלומות, לא להגשים תקוות. להגשים את עצמו.
אותו חייל עזב
מקום מופלא שטפח על התחושות הטובות, שאתגר את המחשבה וחיזק את הבטחון העצמי. אותו
מקום הציע במה וכלים ואותו חייל אימץ לחיקו יכולות וחברים. חברים רבים וטובים.
כשאני מתאר את
עצמי כעת... כשאני מתאר את עצמי כעת.
אני מתאר שביל
אבנים צהובות לא כי אני קצין (אבל תדמיינו איך זה מתלבש יפה עם המטאפורה), אלא כי
האבנים, אחת אחת, מסמלות נקודות משבר ושפל.
כן, גם את
אותן נקודות מלפני 4 שנים. בעצם, נקודות מלפני אפילו. אותם רגעים בהם נשברתי. אותם
רגעים שהרגשתי נבגד. שהרגשתי בודד. שהרגשתי עצבות.
החיים יחסיים,
אתם יודעים? מה שהיה כבד ורע לפני מספר שנים לא בהכרח רע כעת. אבל הזיכרון
סובייקטיבי והלב בוגד.
האבנים האלו,
עקב בצד בוהן (כי אגודל יש בכפות הידיים ולא בכפות הרגלים, חשבתם על זה?) מסותתות
ומוצבות על השביל הארור. האדם שריצפם יחדיו הוא לא אחר מאשר אותו אחד עם לב אוהב,
לב שבור, לב שקוע באי-ודאות, לב עם כומתה על הראש.
האדם שמרצפם
יחדיו מציבם אלו כנגד אלו וצועד עליהם ביגון רב.
רגעי אכזבה
ומשבר תהומיים, חסרי כל מידה ופרופורציה, שמציפים אותי בעודי כותב שורות אלו,
מכתיבים את הקצב.
הגעתי עד לקצה
השביל המוקצה. ריצפתי כל כך הרבה לבנים צהובות ומתפוררות. אפשר לקרוא לזה רצף
גרוע, יד לא טובה, ביש מזל גדול. אבל וואלק הוא עקבי המניאק. עקבי כמו הפיגועים
המעציבים שפוקדים אותנו. ראבק, מה נסגר כאילו?
אולי אני לא
מתאים? אולי אני גרוע? אולי אני לא ראוי? אולי חלילה, רחמנא לצלן, אסור שאחוש
סיפוק? אסור שאחוש אהבה? שאחוש נשיקה אוהבת? שאחוש חיוך? אולי מגע מלא חמלה על
הגב?
כן, המילים כרגע
משקפות את אשר על הנפש והנפש דואבת וכואבת! חסר כל עיגון לפרספקטיבה הארורה, הכאב
רב וקשה מנשוא!
איפה הייתי?
אה כן. רצף מזל רע.
כל שבוע אני
שוקד על המחשבות שלי, מנסה להבין מה קרה. איפה טעיתי.
זה היקום,
קארמה, השגחה עליונה, שמלמדים אותי שיעור בחיים? היה לי "בטעות" טוב
בבסיס הקודם ששירתי בו, אז עכשיו...מה? נידונתי לעצבות, לכעס, לעצבים, ל..לרע?
מה צריך לקרות
על מנת שאזכה באור מן ההפקר? שאודה שאני מגרד את סף הדיכאון? הנה, בבקשה. אמרתי את
זה.
לקחו לי את
השמחה.
הייתי צהוב
אמיתי. עכשיו אני רק רוצה למצוא את מקומי בעולם.
נתראה בקצה
השני של השביל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט