איך כל סיפורי האהבה, מתחילים מתחילים בסיפור שמימי על מקום עם תפאורה מושלמת:
היערות צבועים בירוק של חיים וחום של גשמיות;
הטירות נשאות אל-על לשמיים, מלטפות ברכות את העננים נפוחי החשיבות שרוכנים מעל זרמי הרוחות;
הקלילות של החיות המקפצות, מעץ לעץ; ההזדנבות של צעירי השבט אחר האב הדגול שבראשם; ההתחפרות של החיות במחילותיהם למען מחסה או באדמה למען מזונם.
הזמן אף פעם לא קורה עכשיו, אלא לפני שנים רבות. הכל מסופר בדיעבד:
תשימו לב לאיך שהאהובה אובדת עצות, נמצאת במקום שלא יאה לנפשה האצילה;
הסכיתו אוזניכם למשמע האדונית המרשעת בחדר הסמוך;
אל תשימו לב לצעיר עלום-השם בקהל, כי הוא לא רלוונטי.
הוא לא רלוונטי.
החלום תמיד מרוחק, העלילה אף פעם לא נוגעת בחיינו באמת.
הכל שמה מסותת כמו באבן- הכל עומד במקומו, וחלילה שיסטה ימין או שמאל.
האהוב ימצא את האהובה, החלום יתממש גם אם אף אחד מהצדדים לא נשא קולו כמו תן לירח בלילות חשוכים, ללא מרגוע לראש שמגע אהבה ערפל אותו.
תמיד הכל עומד במקומו, על תילו, מחכה שהעלילה תקרב הלבבות ותסיע את בת-קולם למרחקים, למען כולם יחלקו לבבם עם המאורע הנוגה.
מאורע נוגה.
אני אוהב אותה, ואין דרך אחרת לומר את זה!
אין סטייה קטנה של המחט- לא למזרח או למערב;
אין טעות לראש שבתחילה נדמה היה כי מדובר בערפול חושים וכעת מדובר באמת ברורה, כמעט עובדה;
אין תפילה אחרת בלב המרנין לאהבה, אין חלום אחר שנישא במרומי הקודקוד, אין מראה אחר שמתגבש למול העיניים המוצפות ברגשות עזים, כי...
הלב חצוי, אך לא מהתלבטות;
הכעס מציף, אך לא מהאשמה;
המחשבות מהורהרות, אך לא מחרטות;
הלב חצוי, כמו האפרסק המפולח, כי כמו בין אוהבים שמימשו תפילתם- הלב כבר בקע החוצה אל האהובה;
הכעס מציף, כמו זעקה מענן עב-כרס, כי אתה ממתין שהחלום ירקם שתי-וערב בחיים הללו, אך ללא מענה מהמציאות;
המחשבות מהורהרות, כמו מטוטלת השעון, כי שמא עשית משהו טוב, או לא טוב, ואינך יודע האם אתה המעיין הנובע של הצרה הזו, או לא.
אני אוהב אותה, ואין דר ךאחרת לומר את זה!
אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי כדאי להרפות, שכדאי לרדת מהעץ רם-הקומה שטיפסתי עליו בכזו תעוזה.
אני מנסה לשכנע את עצמי שהמאמצים אולי יעלו בתוהו, אך זה יותר מדחף רגעי, אלא משהו שאני חש אותו בוער בעצמותיי ושצעד אחורה פירושו עבורי כמו צניחה לאבדון.
אולי החלום היה מרחיק לכת, אולי החשק היה מוחצן ומופגן יתר-על-המידה, אך...
זה אני. זוהי אהבתי.
תשובות ביקשתי, אך ללא מענה.
מה כבר יהיה נכון לעשות, או איך להמשיך ליישם?
האם הכל לשווא, או שעל דבר אמיתי כל-כך, הדבר הזה שבוער בעצמותיי כבר למעלה מחצי שנה, עליי להמשיך להלחם גם אם האהובה לא מראה נכונות גם?
האם אני הלא רלוונטי?
בתחושות אלה שמציפות לי את הראש, הדחף לאהבה שעוטף את ליבי- השיר הזה מרגיש לי הכי נכון... המילים נוגות כל-כך (!!) כשמסתכלים עליהן דרך פילטר הפוסט הזה. שבת שלום..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט