...And here, at last, I discover a strange truth

אל תבכה, בנאדם. אל תבכה. 

תהיה חזק, אל תשבר. 

״תן חיוך, הכל לטובה״. 

תן חיבוק, ושיהיה בהצלחה. 

חייך למצלמה, תאמר את שמך. 

״מה מספר תעודת-הזהות, בבקשה?״. 

צא מהכלוב לקופסה מבטון. 

תפסע מבעד לדלת, שלום ולהתראות. 

תראה בחברה, הרם הכוסית באוויר. 

תן נשימה ארוכה, וממשיכים. 

״תלחץ את היד חזק. אל תפגין כל חולשה!״

הטיפש, מסתבר, אומר את המילה האחרונה. 

תשאב להמולה, תתנחם בדממה. 

אל תשכח לכבות את האור לפני השינה. 

תתרסק לכרית, תתעטף בשמיכה. 

קפיץ חורק יזכיר לך שהשינה עוד רחוקה. 

״תנסה, אולי תאהב?״

תתן סיכוי, תתנסה בניסוי. 

״לא תאהב, תוכל לזרוק!״

הזהר בלשונך, תחתום שפתייך. 

תלך לאיבוד לאור יום, תמצא השביל באפלה. 

״מחשבה יוצרת מציאות״, כך אמרו החכמים. 

תפעל ותיכשל, לא תנסה ותתבדה. 

״צדיק ורע לו, רשע וטוב לו״. 

הדמעה תזלוג, הקול יסדק. 

הסרעפת תרעיד כל נים בריאות. 

ואז - תשבר. 

הגוף.. הוא כל הזמן רוצה לזוז..

הוא ירצה להתגלגל במורד ההר, או להביט במקום החצבותו.

הוא ירצה להצית עולמות, או לפרוח בגיא בין הגבעות. 

הוא מתכחש לשהותו, מתכחש להוויתו. מתכחש לכל מה שיכל להיות. 

זהותו מתפוררת אט-אט לקרקעית הנהר, שוקע לעת הזריחה. 

איבד מעט מהצל שלו, אך כל זה בסדר. באמת. 

הוא איבד גם מעט מרצונותיו ומחלומותיו, על אף שדמיין את מאוויו פעמים כה רבות. 

מה הוא בסך הכל ביקש? על מה לבסוף הוא ויתר?

הוא עוד יגיע רחוק! אתם עוד תראו!

הוא יצמח להיות חזק, מעומק הסחף וכנגד הזרימה. 

מחזור העונות רודף אותו ואינו משחרר ולו במעט את אחיזתו ממנו. 

עם כל מחזור שמסתיים, הוא קורס עוד קצת לתוך עצמו. 

עם כל עונה שמתפוגגת לה, הוא מתחבט עוד מעט בכשלונו הנחרץ. 

האם הוא יזכה לצפות בהכל ממעל או מהמישור? לצמוח מעלה-מעלה מארורי הרגבים?

כמה קשה להיות חסר שביל לפסוע בו, חסר כר רך להניח עליו את הראש בלילות.

כמה קשה זה להיות. פשוט כך. 

נע ונד בעולם, חסר מעוף וחיוך לרוב. חסר אהבה. ומשענת. וחלום ורוד. 

כמה עוד אפשר לתעות בעולם. כמה אפשר עוד לתהות על ההווה שחומק מבין האצבעות?!

לבדו ניצב על הגדר, מחכה להצלה. מחכה לעוגן שישאירו על הקרקע ולא צמוד לתחתית הנהר. 

והוא ממשיך לחכות.