אנחנו, בשלב מסויים של החיים שלנו, בטוחים שאנחנו רוצים משהו.
אותו ה"משהו" יכול להיות מועיל לנו או לחלופין - להזיק לנו.
במוקדם או במאוחר אנחנו מתוודעים לאופי ה"משהו" הזה ועל ההשפעה שלו עלינו:
זה יכול להיות בנאדם ששם לנו מקלות בין הגלגלים;
חלום שמדכא אותנו מבפנים במקום להביא אותנו לפסגת העולם;
מנהג שהשתרש אצלינו במרוצת השנים שבטווח הקצר-רואי הוא כביכול מסייע לנו, אך הוא נולד מן הצורך בסיפוקים מידיים וההשפעה השלילית שלו עלינו מצטברת ככל שהמעשה נהיה תכוף יותר והתלות שלנו בו מפריה את איזון כפות המאזניים.
הרצון שלנו לבצע משהו, להביאו לכדי מימוש, יכול להתגשם אל העולם בשלל צורות;
הרצון, אם כן, זה יכול להיות הרצון לספק אושר לעצמינו, הרצון להעניק סיבה טובה להתעורר בבוקר, הרצון לחיות את החיים בלי חששות.
אותו כוח רצון להביא אל אוויר העולם את הדברים הללו נתקל לפעמים בדרכי הביצוע:
איך אפשר להיות מאושרים? איך אפשר לקבל את עצמינו בצורה האופטימלית ביותר? איך אפשר להתחבב על אחרים, להשביע משאלות לב רעבות או דחף להרגיש "חיים"?
דרכי הביצוע עולים בהחלט בקנה אחד עם הסיפוק המיידי:
אנחנו רוצים להרגיש טוב עכשיו, אנחנו רוצים להיראות טוב בפני עצמינו עכשיו, אנחנו רוצים להינות עכשיו.
עם סטייה קטנה מהנושא, אחזור טיפה אחורה לעניין שנקרא "דחיית סיפוקים".
דחיית סיפוקים הוא היסוד לחברה שלנו.
בחברה הקדומה נאמר: "אדם לאדם זאב" - כל אדם לרשות עצמו, למען האינטרסים שלנו.
במרוצת השנים ועד שהתגבשה רק במאות האחרונות, עלה הצורך להשביע את רצון כלל התושבים באמצעות מה שנקרא כיום "האמנה החברתית".
האמנה החברתית הינה משלבת בתוכה גם את הרעיון שעלינו לוותר קצת מעצמינו למען הכלל, אך הוא גם מסדיר את העניין של דחיית הסיפוקים.
דחיית סיפוקים, אם כן, פשוטו כמשמעו: יש לנו צרכים, סיפוקים שרוצים לקבל מענה מיידי ועלינו לדחות אותם על מנת שלא נפגע בעצמינו ובסובבים אותנו.
כל אחד רואה את עצמו אחרת. כל אחד מגיע לשלב מסויים בחיים שלו עם תובנות כלשהן על עצמו ועל הסביבה. הוא מרכיב לעצמו מערכת ערכים, דרכי ביצוע הייחודיים לו ורעיונות שפרחו בראשו או נשתלו שמה בתורם. לכל אחד יש כוח רצון שונה. לכל אחד יש דחף אחר להגשים את הרצונות שלו;
אם לא דחיית הסיפוקים, גלגלי השיניים לא היו מסותבבים והעולם היה צועד במקום ואפילו חוזר אחורה.
הרעיון הוא להתבונן על האדם היחיד שמרכיב את החברה: מה הציפיות שלנו מעצמינו? האם כשאנחנו ניגשים למטרה מסויימת, יש לנו את הכלים להשיג אותה בנזק הכי קטן?
קל לומר, קשה לבצע, אבל היסודות של דחיית סיפוקים הינם התמדה, כוח רצון, כוח סיבולת והמון אמונה עצמית.
הניסיון לתקן את עצמינו הוא דחף שנמצא אצל כולנו בלי יוצא מן הכלל. אין אדם מושלם ועל כן - תמיד נמצא את הפגמים אצלינו (יותר קל לראות את הרע אצלינו ואצל אנשים אחרים מאשר את הטוב, לדוגמה). אנחנו תמיד נחפש את הדרך המהירה ביותר להגשמת הרצונות שלנו ולהגשמת הדחפים שלנו ומכאן - נפנה לעיתים לדברים שביודעין אנחנו מבינים כי הם מזיקים ואינם מקדשים את המטרה בעליל.
הרעיון מאחורי הכתוב? להבין שלכל דבר בעולם יש את הזמן שלו ואת הזמן שלו עד שיוכל להתגשם.
זה תלוי באופי האדם ובכוח הרצון שלו, ביכולת שלו להתמיד וההבנה הבסיסית שהמטרות, החלומות, הדחפים והרצונות אינם מתגשמים בן לילה וכי יש לעבוד קשה - הן במישור השכלי והן במישור הפיזי - על מנת להביא לידי מימוש את אותם מאווים ורחשי ליבנו.
אחנו לפני שינוי גדול בחיים? צריך להקדיש זמן לחשיבה. לשבת עם עצמינו ולנבור בתוך הראש שלנו. השינוי מתחיל בראש ולא כלפי חוץ כי לעיתים, שינוי התפיסה הוא שמוביל להשגת התוצאות ולאו דווקא שינוי הרגלים. ללא יסוד מוצק לעמוד עליו - כל הבניין ייקרוס לתוך עצמו.
לא בנו את רומא ביום אחד ומטרות גדולות לא מתממשות ברגע. צריך להתמיד בעיקשות קודם למען עצמינו ואחר כך - למען הדברים האחרים.
חומר למחשבה בלבד. תרצו להצטייד במידע שהענקתי פה? בכבוד.
רובנו ראינו את הסדרה הזו. כולנו שמענו וצרבנו בזיכרוננו את הרגעים הקריטים ואת רגעי השיא בסדרה הזו (וסדרה נוספת מאותו בית יוצר) לפי בואה של המנגינה הזו. לא כולם ידעו (ובינהם אני עד ללפני כמה שנים) שהמנגינות שליוו את הסדרה הזו היו פרי עטיים של סרטים מובחרים ונהדרים, כמו Cloudless של פיטר גבריאל. אחד ממנגינות הנושא הדרמטיות לקוחה מהסרט פורסט גאמפ שגם אם לא ראיתם אך צפיתם בסדרות "השמיניה" ואח"כ, אולי, ב"האי", בטוח תזהו:
נקודת הפתיחה נמצאת לאו דווקא בתחתית הבניין, אלא בראשו, בקומה שנבלעת בתוך העננים הנמוכים.
לפנייך שתי אפשרויות שבאמצעותן תוכל להגיע אל תחתית הבניין:
1. המדרגות: ביכולתך להתקדם בקצב שלך אל עבר תחתית הבניין. אתה יכול לעצור ולהביט בכל קומה שאתה חולף על פניה ולהתפעל מן הנעשה בה. אתה יכול לקחת חלק במה שקורה בה או לחלופין: לעבור על פתחה, כשפנייך מועדות עדיין אל קומה נמוכה יותר. אתה יכול להשתקע בכל קומה שתחפוץ בה אבל לחזור אחורה יותר קשה מההתקדמות הטבעית. ככה זה כשמשווים עליה במדרגות לירידה בהן. על כל פנים, אתה יכול להגיע לקומה התחתונה, שהרי היא המפלס האחרון שתוכל לשהות בו. אתה לא תדע מתי תגיע לקומה הזו וספק אם תרגיש שזו הקומה התחתונה, אבל היא קיימת - והיא תלויה בקצב הירידה באמצעי השינוע ובמידת מה בך, האדם שמשתמש בהן. כל קומה היא כמו הקומה התחתונה - תוכל להסתובב בה, להינות ממה שיש לה להציע, אך לא תדע אם זהו ציון הדרך האחרון.
2. המעלית: "אתה צועד בדרך, אבל לא עוצר להתפעל ממנה." אנשים שסגורים בפני שינויים ורוצים רק להגיע לקומה המסויימת שבשמה השתמשו באמצעי השינוע הזה. אתם תחלפו על כל הקומות בדרך ותוכלו לבחור להחליף קומה בזמן השהות במעלית, אבל ברגע שתצאו ממנה אל הקומה הנחשקת, יעבור עוד זמן מה עד שהמעלית תעצור שוב בקומה. אתה ממוקד מטרה עם כוח רצון לממש את החלומות, אבל לא פתוח לספונטניות של החיים ולא נחשף להזדמנויות חלופיות. החלום יוכל לדעוך בדרך או לחלופין: התוצאה הסופית לא תתאם לציפיות שלך. החזרה אחורה אל קומות קודמות וגבוהות יותר היא כמו מעגל סגור: אתה חוזר לנקודת ההתחלה, כששום דבר לא השתנה; לא תשיג תובנות מהדרך, לא תשכיל ללמוד מהטעויות ועד שלא תחווה את הדרך, הנוחות שבמעלית תשאר בדיוק מה שהיא: נוחות. היא לא תשרת אותך עם כלים לדרך או עם הוראות הפעלה, אלא תצטרך להסתמך על חסדיה בתקווה שהיא תוביל אותך אל מעוז חפציך. תוכל להיעצר בדרך בלי התראה מוקדמת ותהיה אובד עצות עד אשר החיים יחזרו למסלולם הרגיל או כדרך חלופית: אדם אחר יסייע לך. כך או כך - אתה לא שולט בקצב המעלית וכמו במדרגות - לא תדע מהי הקומה התחתונה לעולם, רק את המטרות שלך, כשאינך יודע מה המרחק שלהן מן נקודת הפתיחה.
ישנם המון מצבי ביניים, אבל מרבית האנשים מחולקים לכאלה שפתוחים לשינויים מהסביבה ולכאלה שהם ממוקדי מטרה ובו זמנית - לא פתוחים לשינויים.
כולנו צריכים מטרה לכוון אליה ולשאוף להשיגה, אבל באיזו דרך ישיגו האנשים אותה? האם היא תשתנה בדרך או שמא תשאר מקובעת ולא תתאים את עצמה לצרכים המשתנים של השואף ושל הסביבה?
העולם התקדם לו המון במאה האחרונה, קל וחומר בשנים האחרונות.
כולנו גדלנו על פלאי הטכנולוגיה השונים: האפשרות לראות סרטי קולנוע, לצפות בסדרות טלוויזיה ולהנות ממשחקי מחשב.
השנים כך חלפו ואנו תמיד אומרים - מה שהיה אז לא יוכל להיות עכשיו.
אומרים שהזמנים השתנו, שהאמצעים משוכללים יותר ומנסים גם להתאים את התכנים אל קהל היעד שמתאים את עצמו לסביבה וחוזר חלילה.
אנחנו גם אומרים שהתקופה שבה נולדנו בה היא תקופה טובה יותר, עשירה יותר ומחנכת הרבה יותר:
סדרות הטלוויזיה היו מחנכות יותר, משחקי המחשב היו פחות אלימים והסרטים היו סיפור קלאסי.
אולי סוד הקסם היה טמון בפשטות של הדברים כי באמצעות שיר קליט, דמות מרהיבה ואופי שקל להתחבר אליו, תערבבו הכל ונקבל סדרה של ערוץ החינוכית.
אנחנו יכולים להגיד מה שנגיד, אבל משהו מאותם הזמנים השאיר חותם בנו ותמיד יעלה איזשהו זיכרון, ספק נוסטלגי ספק כי הזיכרון עצמו נחקק טוב, שיעלה חיוך, שיגרום לנו להריץ בראשנו את אותן העלילות הנושנות, את אותן הדמויות הבלתי נשכחות.
הסדרות הללו, וגם משחקי המחשב הישנים והסרטים המאובקים, נשאו עימם ערך מוסף של הנאה, של צליל מתנגן ושל חיוך שמתנוסס. כמה עמוק הצליחו לחדור אותם זיכרונות מוסיקליים אל נבכי הראש שלנו? תעמידו את עצמיכם למבחן!
(הערה: כל הקטעים המנוגנים מבוצעים על-ידי. הכל משמיעה מוסיקלית ללא סיוע של תווים)
**מתעדכן בתדירות לאורך הימים הקרובים. שווה לעקוב**
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אשף הסודות גמביט