...And here, at last, I discover a strange truth

אדם צועד בעולם. צועד והולך. בועט לו באיזו אבן.

מגיע הוא לקצה הרחוב, דוחף רגליו אחורה ומשנה כיוון.

האדם מתבונן בשלולית בשולי הכביש ורואה רק את עצמו.

אדם חי בעולם. בעצם, הוא חי בתוך עצמו.

הוא לא חי בעולם. 

הוא נמצא בו, נושם את האוויר, מתקיים על תשתיותיו אבל לא. הוא לא חי בעולם.

אותו אדם רואה אדם אחר. מתבונן מעבר לכתפו ורואה אדם נוסף.

"מה פשר הדבר?" תהה.

אדם רואה אדם, אך מי הם, כקבוצה, כל האנשים יחדיו?

האדם תחילה מתבייש להתבונן ישירות. אחרי זה, הוא מתבייש להושיט ידו.

הוא צועד בהיסוס ושואל את האדם האחר: "את מי אתה רואה?"

האדם, האחר, שאל בתמהון: "אני אני, ואתה..?"

העולם מכיל בתוכו את האדם. העולם מיוחד, נותן במה.

העולם מקנה תשתיות, מקנה מקום מושב, מקנה אמצעים.

העולם מכיל אדם. ועוד אדם. ועוד אדם.

האדם מתלונן על אשר הוא. האדם האחר, והאחר האחר, נאנקים מחוסר-התקשרות בין ארבע קירות החדר.

אחד מושיט ידו אל האחר, שובר הפרגוד. שובר החיץ. שובר ההפרדה.

האדם חלק מהבלוגוספירה. כל שאר האנשים גם לוקחים חלק בה. 

הבלוגוספירה שוקעת ודועכת. מה נותר לעשות, אם כן?

אני אשנה את ניסוח השאלה המקורית שלמעלה בשאלה יותר פתוחה ופחות נחרצת, כך שבאמת יהיה דיון ויהיה מקום לכל הדעות:

האם הבלוגוספירה דועכת לדעתכם? אם כן, מה אפשר לעשות? האם אנו צריכים להסתכל קדימה לעבר מה שאפשר לייעל ולהוביל לפיתוח או להסתכל אל העבר ולהגיד: פעם היה טוב/רע יותר?

הערה מראש: אין הכתוב נוגע אלי בשום צורה. הקטע נכתב מתוך השראה נטו.

זה היה בלילה, ביום שהכתמתי את פיסת ההערה הכתובה שההשתלשלה מאחוריי.

לא ברור עדיין מה הוביל להחלטה הזו או שמא איך נקלעתי למצב ההוא.

עיניי, נפוחות ונפולות, נעצמו בתשישות אין-קץ.

כאב לי להשאירן פקוחות. כאב לי לקבל משוב מעיניי על סערת האיימים שהתחוללה מסביבי.

יכולתי רק להינות מהספק שכשאפול לתרדמת, אוכל להתרפס על החלומות הטובים.

החלומות איחרו לבוא באותו הלילה. הייתי שרוע בדממה מקפיאה שסילקה מעליי לא רק את תלאות היום, אלא גם את צֵלִי שלי.

נעתי וזעתי מעל מיטתי באי-נוחות כאילו ירד המסך על השקט הנפשי שלי ובמקומו רקדה סערת הרגשות מעל ארובות עיניי.

כשלבסוף הכה החלום בְּמַעְַלֶה ראשי, הוא התנגן בשחור ולבן עם נגינת כינור עצובה ומסכי מלל שהחליפו את השיח, מרוצפים בסימני קריאה ונקודות באמצעי משפטים.

שקעתי לאותו סיוט שהתיימר להיות חלום. 

נשאבתי פנימה כי נתתי לכך לקרות. נלקחתי הלאה כי זה מה שייחלתי לבאות.

האור לא היה יותר אורח באותם הגיגים, כי זר היה מעתה.

עוד חומה ועוד מגדל. עוד גידור מסביב לתהומות הקרים.

סירבתי לפתוח משכני לקרני האור ולו לחלשות מבינהן.

הקימה בבוקר הסגרירי הייתה ממושכת ורפוייה.

הגפתי התריס בליל. משכתי אדרתי מעליי.

כל שיכולתי להקרין כלפי חוץ הייתה תרעומת ומילותיי, כחתרניות, משכו המחצלות מתחת לסובבים ולמשקיפים, הרעידו כל שערה ונים בחזקתם.

עננה כבדה היא זו שככתר קישטה ראשי, אפפה עתה גם את הרגשות במעין ערפול וחוד-חנית.

התרסתי כנגד כל המבקשים להושיט יד ולא בחלתי במילים.

נתתי לכאוס לשלוט במושכות חיי. נתתי להרס לזרום בֵּינוֹת רגשותיי.

כאבני מרגמות, כשלוחות של כעס, פגעתי בכל שביב אור ונכסי טוּב. 

קברתי עצמי באדמה עד לגובה לבבי והדרך לצאת מאותן חולות-אבדון הייתה לחפור דרכי החוצה.

הצעד הראשון באותה הדרך היה להסיר מעליי את מגננתי שעטתי מעליי כשיריון שחור-משחור.

אותה פיסת הערה כתובה, שהכתמתי אותה בצעד של אכזבה ועצב, הייתה לי השיריון.

נא לא להעיר.

בלי הקדמות מיותרות.. עוד חודש Assassin's Creed 4: Black Flag.

קבלו את הטריילר הכי חדש של המשחק:

וגם רשימת הAchievements פורסמה:

http://www.xbox360achievements.org/game/assassins-creed-4-black-flag/achievements/

בנוסף, מידע על המציאות בהווה של המשחק:

http://www.vg247.com/2013/09/23/assassins-creed-4-black-flags-modern-day-setting-ushers-in-a-new-age/

להתנהלות האנושית שני צדדים.

השכל.

במהלך היום אנו נחשפים לכמויות עצומות של מידע, בין אם מזדמן ובין אם מתוך כוונה. המידע מגיע בשלל צורות, צבעים ומדיות. בצורה כזו או אחרת, אנו שואבים את המידע הרלוונטי עבורנו ומקבלים החלטות שיכולות להשפיע על החיים שלנו על סמך אותן חשיפות שכאלה.

אנו יכולים לגשת לעניין בצורה רציונאלית, ריאלית ו"מחוברת למציאות", כשזו אינה נותנת פשרות למידע, נהפוך הוא: המידע הופך להיות גורם מכריע ומרכזי בהתנהלות האנושית שלנו, בין עם בקבלת החלטות, בין אם התנהלות בחיים האינדיבדואלים שלנו ובין אם ביחסים הבין-אישיים שלנו.

~

"מחקרים מוכיחים ש..."; "הממצאים מראים כי ההחלטה הכי נכונה לקבל הינה..."; "אחד מתוך..."; "הסיכויים שדבר כזה יקרה כורח המציאות הינו..."

~

כשאנו נתקלים במידע שכזה, אנו יוצאים מנקודת הנחה מאוד בסיסית שהוא מגובה. שהוא אמין. שהוא מהימן.

העולם סובב סביב עובדות ותקווה כי המידע שמוצע חותם את המסמך האנושי וכי הוא "השורה התחתונה בהחלט, הכוכבית האחרונה שהחתימה (והכתימה) בכתם דיו את קצוות הדף המחוויר ששמו "החיים"". 

אפשר לומר כי זה מתוך התנהלות בטוחה, מתוך התנהלות מחושבת ומתוך היגיון בריא. 

אפשר גם לומר שאנו שמים מבטחנו במידע שכזה, גם אם אנחנו לא יכולים להבטיח שהוא רלוונטי לגבינו ותואם את חיינו כמו כפפה ליד, כי אנו רוצים להעתיק את האחריות בדבר פעולות כאלה או אחרות לאותם גורמים 'מוסמכים', דה-פקטו, מכורח המציאות. כל אלו בתנאי שאותם הגורמים חתומים במשיכת קולמוס החלטית ויציבה, שלא ניתנת לעוררין.

הרגש.

אינסטיקנטים. תחושות בטן. אמונה.

כל אלו הינן ההרגשות הפנימיות שיכולות להטריף את הדעת או להנחות את האדם התוהה לחוף מבטחים. 

במהלך היום בפרט ובמהלך החיים ככלל אנו נאלצים להתמודד עם דברים רבים, להכיל כמויות עצומות של מידע ולדעת לנתב את פעולותינו אל המקום הנכון ביותר. אלו יכולים להסתמך על מידע, אך בחיים כמו בחיים - לא הכל מתוכנן ולא הכל הולך לפי הספר.

ללכת בעקבות האמונה.

אמונה יכולה להשאיר את הלהבה הפנימית דולקת, את ה"אני" שבנו מחודד וייחודי דיו, את השכל ללכת אחרי הרגש.

כמו שהייה בתוך מבואה שהאור המאיר אותה עומד להיכבות ואנו יכולים או להיכנס ללחץ או לבטוח שנדע למצוא את מתג האור או לחלופין: לשים מבטחנו בשלט הזוהר בחושך. 

בחיים - המתג אינו גלוי ובספק אם השלט שזוהר בחושך תלוי במקום כלשהו. 

אם כן, אנו יכולים להישאב למקום הטבעי שאומר: "אדם לאדם זאב" ו"אם לא אני לי - מי לי?", שכן אף אחד לא יכול להבטיח לנו שהיד תושט בבוא העת או שדברים-ברורים-מאליהם-כביכול יצופו מעל פני השטח כמו נתונים סטטיסטיים שמאמתים כל תהייה

או

שאנו נדע להסתמך על דברים שאינם בשליטתנו ושנדע לבטוח בדברים שאינם אמת מוחלטת ושהם דינאמיים לחלוטין, כי הרי: אנו בעולם לא לבד. ישנם אנשים שנמצאים סביבנו. ישנם דברים שהם מעבר לשליטתנו ולעיתים - רב הנסתר על הגלוי. לא כל החתום במספר הינו הלבנה שמרוצפת בדרך הנכונה.

אם כן, אחרי מה אתם הולכים יותר? למי אתם נותנים יותר דגש בתנהלותכם?