בפי אנשים מסוימים אנחנו נקראים חצי-מכונות. בפי אחרים - נשמות טהורות שתעו בדרכן. יש כאלה הטוענים שאנחנו כלל לא אנושיים.
נועדנו למען מטרה אחת ומקודשת - יצירת עתיד טוב בעולמנו. עתיד ללא מלחמות, ללא רצח וללא רעב. עתיד של שלווה ותו לא.
גופות על גבי גופות נערמו בחדר הניסוי. כל אחת מהן נפחה את חייה, אך זכתה בהזדמנות פז לנשום שוב לרווחה את אוויר הארץ.
אנחנו חיים בגוף לא לנו. לא שייך לנו. פעם היה חי בו אדם אמיתי. עם רגשות, ומחשבות. היום, אלו אנחנו.
אנשים מתעקשים שאנחנו לא אמיתיים. מיתוס. אבל ההבנה לא מנכרת בי - אנחנו חשים, בוכים, שמחים ומצטערים. אנחנו הכול חוץ מבדיוניים. יש לנו לב, אנחנו העתק מושלם.
אז אם אמיתיים היא לא הגדרתנו הרשמית - מה אנחנו בעצם?
וואו. האמת היא - אני רוצה להיות כנה איתכם. שנים אם לא יובלות שלא פקדתי את הבלוג הנטוש והאומלל הנ"ל. ואני מצטערת.
מי מכם שהיה נוכח בחודשיו הראשונים - לפני שנה, אם לא יותר - בוודאי יודע שניהלתי כאן אכן סיפור בשם ציפורים מנייר וכי החלום הגדול ביותר שלי היה להפוך אותו לסרט.
נחשו מה?
הסרט מצטלם החופש! בחודשי יולי-אוגוסט. בחרנו את החודשים החמים של השנה, אבל למי אכפת? אנחנו יוצרים סרט!
כמובן שהסיפור תווה צורה שונה לגמרי מלפני כשנה. יש סיכוי שכלל לא תזהו אותו. המון, אם כמעט לא הכול, השתנה. ובכל זאת, החלטתי שאני רוצה לפרסם אותו כאן במיוחד בשבילכם בתור סיפור עלילתי - רגע לפני שהסרט יוצא.
אז ברוכים השבים למנויים וקבועים ישנים נושנים, וברוכים הבאים לאנשי-אינטרנט חדשים.
אני יכולה להבטיח לכם שבשבוע הבא - 23.5.14 - תקבלו פרק ראשון מלא בניצוצות התרגשות.
מוכנים?
כינוי:
ציפורים-מנייר // סיפור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
