שני סרטי ה"שלגיה" כבר הגיעו למסכי הקולנוע בארץ ובעולם. הראשון מביניהם – "מראה, מראה" -, הגיע למסכינו אי שם במרץ, והראה לנו שלגיה חמודה וילדותית. השני – "שלגיה והצייד" – הגיע לקראת סוף יולי – והציג לנו שלגיה מבוגרת ואפלה, שהיא גם מאוד אדישה ומעצבנת. ועכשיו, הגיע הזמן להשוואות. איזה מסרטי "שלגיה" טוב יותר?  

בשניהם, הסיפור הוא בערך אותו סיפור, מכיוון שהם מבוססים על אותה אגדה של האחים גרים. יש מלכה רעה, את הבת החורגת החמודה שלה והרבה סכסוכים ביניהן. ב"מראה, מראה", עוזבת שלגיה מרצונה את הטירה, ורואה את כמה המצב גרוע בממלכה, והיא מחליטה לעזור לבני הממלכה המסכנים, ויוצאת לסוג-של קרב מול המלכה. לעומת זאת, ב"שלגיה והצייד" המלכה הרעה משלחת את הצייד האכזר אחרי שלגיה אל תוך נבכי היער האפל והמסוכן. אך, הצייד ושלגיה מחליטים לעמוד איתנים מול המלכה, ולנצח אותה. 

איפה ששני סרטי "שלגיה" נופלים, זה בתסריט. ב"מראה, מראה" התסריט מאוד קיים, אך הוא מסורבל ונראה כנכתב בחיפזון. הסיבה לכך היא, כנראה, הרצון להיות הראשון במסכי הקולנוע בקרב ה"שלגיות". כל היבט תסריטאי בסרט נראה שנכתב במהירות על מנת לעמוד בלו"ז צפוף; אלמנט גדול מאוד מהאגדה המקורית, התפוח, נדחק לסוף הסרט והוצג בדרך מבולבלת ולא אמינה במיוחד. אבל בסופו של דבר, המעלה של "מראה, מראה" זה שהוא רוצה ומכוון להיות סרט אגדה קלאסי לילדים, וכך התסריט שלו נראה. מהבדיחות, האווירה וכתיבת הדמויות. כל השעשוע והילדותיות הזו שהוכנסה לתסריט, גורמים לתסריט להיראות עגול ושלם יותר. 

ב"שלגיה והצייד" ניתן לפקפק בזה שיש בכלל תסריט. הרבה דברים קורים בסרט, הרבה סצינות יפיפיות, הבעיה היחידה ששום דבר לא קשור אחד לשני. זה נראה כמו אסופת סצינות לא מאוחדות ולא מגושרות, שנעשו ללא שום סיבה אמיתית. לעומת סרטו הנגדי, מנסה "שלגיה והצייד" בכל כוחו להיות סרט בוגר ואפל, עם קרבות אפים והתרחשויות מרשימות. אם באמת היה תסריט – ולא פשוט דף שכתוב עליו; "סצינה יפה כלשהי עם חיה" – זה לגמרי היה יכול להיות סרט כזה. אבל היעדר תסריט אמיתי – או קוהרנטי – גורם לסרט להיות צולע ולא מעניין, שממש כמו "פרומתימאוס", הוא בסך הכל ילדה יפה, אך ריקה וחלולה. 

אם אנחנו כבר עוסקים בתסריטי הסרטים, הייתי רוצה לדבר על הדמויות, שבסרט אחד היו מבריקות ובשני נוראיות. ב"מראה, מראה", הוא שומר על רוח המקור מהסיבה הפשוטה שהוא מתנהל וכתוב ומעוצב כמו אגדה לילדים, וכמו שאגדה לילדים צריכה להיראות. וכך גם הדמויות שלו הן דמויות מאגדה לילדים. דמויות צבעוניות – באמת ובתמים צבעוניות – ומשעשעות, הכתובות נהדר, שהתסריט מעצב אותן בחסד. איפה שהעלילה נראית מסורבלת ומקרטעת, הדמויות נראות איתנות ושהרבה מחשבה הושקעה בהם.  שלגיה היא שלגיה, חמודה ויפה ושוחרת שלום, המלכה היא רעה ואכזרית בדרכה הילדותית שלה, הגמדים משעשעים וטיפשיים, וכולם נמצאים שם בחיוך על הפנים, משרתים את המטרה נאמה- סרט שמבוסס על אגדת ילדים שהוא גם אגדת ילדים. גאוני. 

בדרך מאוד מוגשת וברורה, "שלגיה והצייד" נופל היכן ש"מראה, מראה" קם. הדמויות ב"שלגיה והצייד", וכמו הסרט עצמו, מנסים להיות בוגרים ורציניים, עם מבטים אטומים. וככה כותבים אותם התסריטאים – תסריטאים? -. אבל, בגלל שהתסריט והרעיון הכללי לא עובד, כך גם הדמויות לא עובדות. הן רדודות ולא מעניינות, הן מנסות להיות משהו שהן לא והן כתובות בצורה שפלה. שלגיה היא ממש לא שלגיה, היא אדישה בדרך מאוד מעצבנת – עוד מעט נגיע גם לזה -, הצייד מאיים, אבל הוא בסך הכל דמות של צייד לא מעניין במיוחד והמלכה היא קצת יותר מדי. אי האחידות של הדמויות והדרך הנוראית בהן הן כתובות, גורמות לסרט להיראות עוד יותר נוראי ממה שהוא, בשונה מ"מראה, מראה". 

אם אנחנו נוגעים בדמויות, השחקנים שמשחקים אותם היוו בכל אחד מהסרטים נפילה וירידה גם כן. שלגיה; לילי קולינס, השלגיה של "מראה, מראה", היא יפיפייה, בעלת עיניים גדולות ופנים נעימות. היא חייכנית וחמודה ומתאימה כמו כפפה לשלגיה הילדותית, האגדתית והמקסימונת ש"מראה, מראה" מנסה להציג. לעומתה, קירסטן סטיוארט, כברת בלה סוון – ? -, כוכבת "דמדומים", היא השלגיה ב"שלגיה והצייד". זה לא שאני חושב שקירסטן סטיוארט לא מתאימה לשחק את שלגיה, אני לא חושב שקירסטן סטיוארט מתאימה לשחק משהו. בכלל. אי-פעם. היא שחקנית נוראית בעלת פנים אדישות והבעה מטומטמת ואטומה. שלגיה היא בטוח לא. המלכה; ג'וליה רוברטס, כמו לילי קולינס, פשוט, בצורה מושלמת, מתאימה לאגדה ילדותית ומקסימה. היא המלכה הרעה בדרך מאוד משעשעת וכיפית, שלא שוכחת להציג גם את הצד הרע, בצורה מאופקת וצרכנית באותה נשימה. שרליז ת'רון בתור המלכה הרעה היא מצוינת גם כן. אבל אל בגלל שדמותה שווה משהו, אלא בגלל שהיא שחקנית נהדרת שיכולה לעשות כל תפקיד כמעט, לפי דעתי. היא מלכה רעה מאוד, היא אכזרית והמבטים שלה פשוט מצמררים. חבל שהמלכה שכתבו לה כל-כך נוראית. מלבד שלגיה והמלכה, יש כריס המסוורת' בתור הצייד, הוא סביר לגמרי וגם הוא מביט באכזריות בעולם. ב"מראה, מראה" יש ארמי האמר בתור נסיך, והוא מתאים לאווירת הסרט. היו גם שבעה גמדים, ב"שלגיה והצייד" הם היו לא מעניינים, וב"מראה, מראה" כן. זה בערך מסכם את כל ה"מלחמה" הזו בין שני הסרטים. אבל יש עוד היבט אחד, שבו "שלגיה והצייד" יכול להתעלות על יריבו. 

שני הסרטים שולטים בויזואלית ועיצוב אומנותי. ל"מראה, מראה" יש במאי ויזואלי מבריק, אחד בשם טארסם סינג. הוא כבר ביים יצירת מופת אחת ושמה "The Fall", ואת הגילטי-פלז'ר המנצח של שנה שעברה- "בני אלמוות". גם פה, טארסם ממש את חזונו הויזואלי, אבל בדרך שונה לגמרי מ"בני אלמוות". איפה שסרטו הקודם היה אכזרי ובוגר, הנוכחי הוא חמוד וילדותי. אבל ההברקות הויזואליות של טארסם, מעבר לכך שהוא במאי מצלמה ושחקנים בחסד גם בסרט הזה, הן דווקא בעיצוב האומנותי. ובדגש על עיצוב התלבושות של הדמויות; הכל מלא בצבעים, הכל ביזארי ולא אחיד,מעוצב בצורות משונות, וזה יוצר בגדים שהם ממתק לעיניים, שקשה להפסיק להסתכל עליהם. עיצוב העולם, כמו כל היבט בסרט, מעוצב כמו סרט אגדה לכל דבר, בין אם אלו הכרכרות, היערות או הטירה המקסימה. הכל אגדתי וילדותי ומעולה ויזואלית.

לעומת "מראה, מראה", לה יש במאי בעל ניסיון, ל"שלגיה והצייד" יש את רופרט סנסדרס, שזהו סרטו הראשון. אבל הוא במאי ויזואלי נהדר, ממש כמו טארסם. אולי הסרט כולו נעשה רק כתירוץ בשביל להציג את יכולות הבימוי שלו, כי כבר דיברתי רבות על היעדר התסריט. אבל הבימוי כן, והוא קיים מאוד. "שלגיה והצייד" הוא סרט כל-כך יפה, הוא מעוצב ביד אומן, בכל היבט ויזואלי; עיצוב החיות והיצורים עימם נפגשת שלגיה הוא מבריק ויפיפייה. הלוקיישנים נהדרים, בדגש על היער האפל. האפקטים מרשימים, וכולם משרתים את המטרה- הם אפלים. הכל מעוצב באפלה, בדרך מפחידה ומטרידה. אבל זה כל-כך יפה. זה סרט ויזואלי מופתי. אם מידת ההשקעה שהושקעה באפקטים, בלוקיישנים ובעיצוב האומנותי היו מושקעים גם בתסריט, זה היה יכול לצאת סרט נהדר. ועל זה אומר- חבל. מאוד. 

בסופו של דבר, לשני סרטי ה"שלגיה" הבעיות שלהם, אבל "שלגיה והצייד" נופל להרבה יותר בורות מאשר יריבו. הוא מנסה ללכת למקומות שהוא לא יכול ללכת אליהם, הוא לא מעניין, הוא יותר מדי והוא מכוון גבוה מדי. "מראה, מראה" הוא פשוט יותר, ילדותי יותר וחמוד וכיפי הרבה יותר. בסופו של יום, אני מתסכל באיזה סרט נהניתי יותר או איזה סרט איתגר אותי יותר. שניהם לא אתגרו אותי כלל, אך "מראה, מראה" היה הרבה יותר כיפי, והוא שרטט לי חיוך ענקי על הפנים בסופו. לכן, עם חייבים את זה, הוא המנצח שלי. 

("מראה, מראה") 

("שלגייה והצייד")