"הערת שוליים", סרטו של יוסף סידר.

אחד האירועים הגדולים של השנה שעברה היה הסרט הישראלי "הערת שוליים", אשר זכה בפסטיבל קאן בפרס התסריט והעמיד רף גבוה מאוד לשאר הסרטים הישראלים שעתידיים להגיע אלינו, בזכות דברים רבים אותם אני יציין בהמשך. הסרט עצמו מציב במרכזו אב ובנו - אליעזר האב ואוריאל הבן -, שניהם פרופסורים וחוקרי תלמוד. האחד - אוריאל - הוא חוקר תלמוד מוערך ומכובד, שהוציא ספרים רבים, הוא מרצה בנושאים מגוונים ונחשב לאחד מחוקרי התלמוד החשובים והטובים בדורנו, בעוד השני - אליעזר -, הוא חוקר תלמוד מהדור הישן, שמחקריו לא מוערכות כמעט בכלל ועבודתו הגדולה ביותר, מפעל חייו, נגנזה ממנו זמן קצר לפני שפירסם אותה. כמו שניתן כנראה להבין, קיימת מעין יריבות או קנאה בין האב לבן. אך הכל משתנה כאשר האב אליעזר מקבל טלפון בו הוא מגלה שהוא זכה בפרס ישראל. הבעיה היחידה היא ששיחת הטלפון הזו נועדה בכלל לבנו. ומה עושים עכשיו? 

יוסף סידר, הבמאי והתסריטאי מחליט לקחת את העשייה הקולנועית בארץ כמה צעדים קדימה. ניתן לראות כי "הערת שוליים" הוא לא כמו שאר הסרטים הישראליים והעשייה בו היא מוקפדת ואף מקצועית יותר, מכל היבט. העריכה היא מושלמת, זוויות הצילום מרעננות ונותנות לסרט מעין רבד נוסף והמוזיקה היא יצירת אומנות בפני עצמה, כזו שמחבקת כל שוט ושוט בנעימותיה. בחירותיו של סידר כבמאי הן אלו שעשו את הסרט. לא עוד צילומים ושוטים משעממים, אלא העמדת מצלמה ובחירת זוויות מבריקה. ודווקא השוט שגרם לי להתאהב בסרט לגמרי, הוא שוט הפתיחה הוא המצלמה לא זזה כלל. היא על אליזער ובנו, ואחרי שאוריאל נקרא לבמה היא נשארת על אליעזר, וגם שזה נעמד למחוא כפיים או שבנו מקריא את המילים, המצלמה עומדת במקום, לא זזה. זהו צילום פשוט, אך מבריק ונועז. 

מעלה נוספת של "הערת שוליים" היא ההקפדה המטורפת שלו על פרטים קטנים. בין אם זו הזיעה של אליעזר או קולות הרקע שכאן באמת נאמרים בהם דברים ולא רק לחשושים חסרי פשר. וככה הוא גם תסריטו. הוא מדויק, מהודק ומופקד, כתוב בחוכמה מבדרת שאמנם מדברת בשפה גבוהה אבל לא עד כדי שראשו של הצופה הממוצע יתפוצץ. התסריט של סידר מצליח להיות גם חכם מאוד וגם מבדר מאוד באותה העת, וככה הוא לא נותן את עצמו לגמרי לשתי הצדדים; הוא לא סרט חכם עד כדי יומרה והוא לא מצחיק עד כדי טמטום, אלא הוא קצת משניהם, שמשתלבים יחדיו על מנת ליצור משהו שהוא טוב יותר. 

בנוסף לכל זה, יש לנו כאן שתי שחקנים פשוט מבריקים. שלמה בר-אבא בתור אליעזר שקולניק זה כנראה אחד הליהוקים הטובים ביותר שידע הקולנוע הישראלי. המשחק שלו הוא מושלם. כל הבעה וכל מילה שיוצאת מפיו היא מדויקת ואמינה. לצידו עומד ליאור אשכנזי כבנו, וגם הוא מוציא את המיטב מעצמו במה שהוא כנראה תפקיד חייו. הופעות מעולות של שני שחקנים גדולים. 

ולסיום, ניתן רק להגיד כי "הערת שוליים" הוא כנראה הסרט הטוב ביותר שנוצר בארץ ישראל. אולי אני מגזים ואולי לא, אבל זהו בידור חכם מדרג הגבוה ביותר. זהו סרט מהנה ומדויק, שכתוב ומבוים בחסד ובכשרון רב. גם אם מוציאים אותו מהמשבצת של "סרט ישראלי", ובוחנים אותו אל מול העולם, הוא נשאר סרט פשוט מעולה. וזה מה שהופך אותו לסרט גדול.  

"העולם מצחיק", סרטו של שמי זרחין.

סרט ישראלי נוסף שדיברו עליו רבות הוא "העולם מצחיק" של שמי זרחין. זהו סרט רב משתתפים המעמיד במרכזו שלושה אחים; ירדנה, אישה שעובדת כסוכנת נסיעות ושנכנסה להיריון מבלי שהיא יודעת איך. מירון, שיש לו שני בנים, האחד חי ובועט והשני בקומה, אבל לפתע מתחיל להתעורר. וגולן, שדרן רדיו שמכור אל הגשש החיוור שבת זוגתו גוססת והוא מנסה נואשות לאחד את הגשש. מסביבם יש סיפורים נוספים ודמיות נוספות, אך כולם מתקשרים וקשורים אל שלושת האחים. סיפור נוסף הוא סיפורה של סדנת הכתיבה בטבריה, אשר מנסה להוציא ספר לאור. 

שמי זרחין לוקח את במתו הקבועה - טבריה - וזורק אל תוכה דמויות וסיפורים, קושר אותם יחדיו, זורע בעיות והרס לצד צחוק ושעשוע. ככה בערך נראה "העולם מצחיק". זה סרט עם סיפורים רבים, חלקם מציאותיים וחלקם פרי דמיונם של הכותבים בסדנת הכתיבה. כל הסיפורים הם טובים ונעימים, וחלקם משעשעים מאוד, אבל בכולם יש טון עצוב והוא מלא ברגש ואמירה. אפילו הסיפור על האדם שמתאהב בכבשה. זרחין כותב תסריט גדול, מוקפד מאוד ולא מתפשר, שבא לספר סיפורים רבים הטעונים ברגשות, אך הוא את זה ללא יומרה. הוא כותב סרט על שלושה אחים שלא מדברים זה עם זו, ויוצר סביבם סיפורים נוספים. אבל הם לא מרגישים כמו דברים שנדחפו בכוח, אלא כל הסיפורים והדמויות שבורא זרחיו קשורות לאחים ולסיפור, ורלוונטיות לסרט. אך תסריטו של זרחין מתהדר ברגעים משעשעים וקלילים, לצד כל הרגש והעצבות, רגעים כה מקסימים ונעימים שפשוט קשה שלא להתאהב בסרט ודמויותיו. 

ובסופו של דבר, זה כל מה שהסרט. הוא מארג של סיפורים מצוינים עם דמויות נהדרות המלא ברגעים קסומים, שכתוב מעולה. אבל הוא לא מעבר. הוא לא הצחיק אותי יותר מדי ולא ריגש אותי יותר מדי, לא כל הדיאלוגים היו אמינים במיוחד והבימוי של זרחין היה פשוט, וממש לא ברמה של סידר ב"הערת שוליים". הכל לא הופך את "העולם מצחיק" לסרט רע, ממש לא, אך הם בהחלט מורידים במקצת את רמתו. זהו סרט טוב, אבל שלא נשאר ממנו הרבה. מעין סרט בורקס גדול יותר ומקצועי יותר.