"ההתחלפות", סרטו של ערן קולירין.

לפעמים קורה מקרה בו אדם מוצא סרט שגורם לו להסתכל בצורה שונה על הקולנוע. זה קרה לי בשנה שעברה עם "עץ החיים", סרט השנה שלי שבהחלט מתברג לרשימת הסרטים הטובים ביותר שצפיתי בהם אי-פעם. זה היה סרט מיוחד ותמוה שגרם לי להסתכל באופן שונה על היצירה הקולנועית ועל החיים בכלל. השנה מצאתי את "ממלכת אור הירח", סרט שגרם לי להבין למה התאהבתי בקולנוע מלכתחילה. אבל "ההתחלפות", למרות שהוא לא הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה, הוא הסרט ששכנע אותי סופית כי המקצוע בו אני רוצה לעסוק בעתידי הוא קולנוע, בגלל הדרך בה בחר קולירין לעשותו. 

ערן קולירין אורג את סיפורו את עודד- אדם שגרתי לגמרי, שכל יום בחייו הוא אותו היום; הוא קם בבוקר, יורד במעלית, נוסע באוטובוס לעבודה, חוזר באוטובוס הביתה בערב, שוכב עם אשתו וחוזר חלילה. יום אחד, בשל שכיחת קלסר, עודד נאלץ לחזור לביתו בשעות הצהריים- שעה שבה הוא מעולם לא ביקר בביתו. מאירוע זה, מתחיל עודד להביט ולבחון את חייו בצורה שונה, כשהוא מנסה בכל יכולתו לצאת מהשגרה הכואבת. המסע שלו מפגיש אותו עם שכן, המנסה גם הוא לשבור את השגרה, ומכיר לעודד עולם שלם של ביזאריות. 

אל "ההתחלפות" ניגשתי בזהירות רבה. ידעתי כי מדובר ביצירה מיוחדת ושונה, אם כי קשה ואיטית. בעת הצפייה בסרט, רק ייחלתי שהמסע הזה ימשיך. קולירין אורג את מסעו של עודד בזהירות רבה. תסריטו היא מלאכת מחשבת, כזו שנכתבה בכובד ראש, בעת שהיוצר עצמו התבונן על חייו וחייהם של הסובבים אותו. עודד הוא כמו ילד קטן המגלה אט-אט את המילים והצעדים. הוא נוגע בקירות, מביט על אנשים מהחלון, מפיל דברים מן השולחן וצועק למקומות ריקים. הדוגמה החזקה ביותר היא הסצינה בה עודד שולף את איבר מינו אל מול המראה, והביט בו במבט תמוה של גילוי. עודד מנסה בכל כוחו לצאת למסע אישי ובו לגלות את עצמו מחדש. קולירין כותב ומביא לחיים מסע אישי של אדם המחפש את חייו, שנעלמו איפשהו בין החללים הריקים שהם השגרה היומ-יומית. 

בכל סצינה וסצינה שכותב ערן קולירין, הוא מזמין אותנו, יחד עם עודד, לבחון את חיינו ואת המוזרות שלנו. בכל צעקה חסרת פשר אשר צועקים עודד ושכנו אל החללים הריקים נשמעת התקווה של השניהם בחיפוש אחר חייהם.   

הסרט, ובעצם קולירין, משתמש בעודד כדי להעלות שאלות קיומיות שלנו כבני-אדם, אשר נהפכים לצללים של עצמנו עקב השגרה המעיקה אשר לא נותנת מנוח. קולירין מנסה למוצא דרכים להסתתר מהשגרה. הוא לוקח את שגרתו הרגילה של עודד ואומר בקול רם, דרך דמותו- "לא עוד", ובכך מערער את הקיום של אותה שגרה המכלה את חיינו. הוא בועט בשגרה, צועק עליה ומטיח בה האשמות, ובכך הוא יכול להשתחרר ממנה ולתת לחייו להתעופף ולהשתנות. 

"ההתחלפות" הוא יצירה נדירה וחד-פעמית, יצירת מופת מפעימה ושקטה, המכריחה את צופיה להביט פנימה ולבחון את עצמם. זוהי יצירה נועזת וחדשנית, ולא ישראלית ברוחה ובנפשה. קולירין יוצר אותה מהמקום האישי ביותר. זהו מסע מפרך ומשעשע לפרקים, מוזר וביזארי, כזה שבוחן את האספקטים של חיינו. 

כתבתי את מה שכתבתי בתחילת הביקורת מן הסיבה שאני התאהבתי בדרך בה קולירין בחר לספר את סיפורו ולעשות את סרטו. את הדרך בחר לכתוב את תסריטו ואת הדמויות שיצר והמצבים שבנה סביבן. כל דבר בסרט הוא אסתטי ונקי, מיוחד ומחושב. הצילום המבריק והעריכה המצוינת, לצד השקע והרעש של חיינו היוצרים את פסקול הסרט. במאי ותסריטאי הסרט מחליט לכתוב מסע מחשבתי ואישי, והוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר. 

"הערת שוליים", סרטו של יוסף סידר.

אחד האירועים הגדולים של השנה שעברה היה הסרט הישראלי "הערת שוליים", אשר זכה בפסטיבל קאן בפרס התסריט והעמיד רף גבוה מאוד לשאר הסרטים הישראלים שעתידיים להגיע אלינו, בזכות דברים רבים אותם אני יציין בהמשך. הסרט עצמו מציב במרכזו אב ובנו - אליעזר האב ואוריאל הבן -, שניהם פרופסורים וחוקרי תלמוד. האחד - אוריאל - הוא חוקר תלמוד מוערך ומכובד, שהוציא ספרים רבים, הוא מרצה בנושאים מגוונים ונחשב לאחד מחוקרי התלמוד החשובים והטובים בדורנו, בעוד השני - אליעזר -, הוא חוקר תלמוד מהדור הישן, שמחקריו לא מוערכות כמעט בכלל ועבודתו הגדולה ביותר, מפעל חייו, נגנזה ממנו זמן קצר לפני שפירסם אותה. כמו שניתן כנראה להבין, קיימת מעין יריבות או קנאה בין האב לבן. אך הכל משתנה כאשר האב אליעזר מקבל טלפון בו הוא מגלה שהוא זכה בפרס ישראל. הבעיה היחידה היא ששיחת הטלפון הזו נועדה בכלל לבנו. ומה עושים עכשיו? 

יוסף סידר, הבמאי והתסריטאי מחליט לקחת את העשייה הקולנועית בארץ כמה צעדים קדימה. ניתן לראות כי "הערת שוליים" הוא לא כמו שאר הסרטים הישראליים והעשייה בו היא מוקפדת ואף מקצועית יותר, מכל היבט. העריכה היא מושלמת, זוויות הצילום מרעננות ונותנות לסרט מעין רבד נוסף והמוזיקה היא יצירת אומנות בפני עצמה, כזו שמחבקת כל שוט ושוט בנעימותיה. בחירותיו של סידר כבמאי הן אלו שעשו את הסרט. לא עוד צילומים ושוטים משעממים, אלא העמדת מצלמה ובחירת זוויות מבריקה. ודווקא השוט שגרם לי להתאהב בסרט לגמרי, הוא שוט הפתיחה הוא המצלמה לא זזה כלל. היא על אליזער ובנו, ואחרי שאוריאל נקרא לבמה היא נשארת על אליעזר, וגם שזה נעמד למחוא כפיים או שבנו מקריא את המילים, המצלמה עומדת במקום, לא זזה. זהו צילום פשוט, אך מבריק ונועז. 

מעלה נוספת של "הערת שוליים" היא ההקפדה המטורפת שלו על פרטים קטנים. בין אם זו הזיעה של אליעזר או קולות הרקע שכאן באמת נאמרים בהם דברים ולא רק לחשושים חסרי פשר. וככה הוא גם תסריטו. הוא מדויק, מהודק ומופקד, כתוב בחוכמה מבדרת שאמנם מדברת בשפה גבוהה אבל לא עד כדי שראשו של הצופה הממוצע יתפוצץ. התסריט של סידר מצליח להיות גם חכם מאוד וגם מבדר מאוד באותה העת, וככה הוא לא נותן את עצמו לגמרי לשתי הצדדים; הוא לא סרט חכם עד כדי יומרה והוא לא מצחיק עד כדי טמטום, אלא הוא קצת משניהם, שמשתלבים יחדיו על מנת ליצור משהו שהוא טוב יותר. 

בנוסף לכל זה, יש לנו כאן שתי שחקנים פשוט מבריקים. שלמה בר-אבא בתור אליעזר שקולניק זה כנראה אחד הליהוקים הטובים ביותר שידע הקולנוע הישראלי. המשחק שלו הוא מושלם. כל הבעה וכל מילה שיוצאת מפיו היא מדויקת ואמינה. לצידו עומד ליאור אשכנזי כבנו, וגם הוא מוציא את המיטב מעצמו במה שהוא כנראה תפקיד חייו. הופעות מעולות של שני שחקנים גדולים. 

ולסיום, ניתן רק להגיד כי "הערת שוליים" הוא כנראה הסרט הטוב ביותר שנוצר בארץ ישראל. אולי אני מגזים ואולי לא, אבל זהו בידור חכם מדרג הגבוה ביותר. זהו סרט מהנה ומדויק, שכתוב ומבוים בחסד ובכשרון רב. גם אם מוציאים אותו מהמשבצת של "סרט ישראלי", ובוחנים אותו אל מול העולם, הוא נשאר סרט פשוט מעולה. וזה מה שהופך אותו לסרט גדול.  

"העולם מצחיק", סרטו של שמי זרחין.

סרט ישראלי נוסף שדיברו עליו רבות הוא "העולם מצחיק" של שמי זרחין. זהו סרט רב משתתפים המעמיד במרכזו שלושה אחים; ירדנה, אישה שעובדת כסוכנת נסיעות ושנכנסה להיריון מבלי שהיא יודעת איך. מירון, שיש לו שני בנים, האחד חי ובועט והשני בקומה, אבל לפתע מתחיל להתעורר. וגולן, שדרן רדיו שמכור אל הגשש החיוור שבת זוגתו גוססת והוא מנסה נואשות לאחד את הגשש. מסביבם יש סיפורים נוספים ודמיות נוספות, אך כולם מתקשרים וקשורים אל שלושת האחים. סיפור נוסף הוא סיפורה של סדנת הכתיבה בטבריה, אשר מנסה להוציא ספר לאור. 

שמי זרחין לוקח את במתו הקבועה - טבריה - וזורק אל תוכה דמויות וסיפורים, קושר אותם יחדיו, זורע בעיות והרס לצד צחוק ושעשוע. ככה בערך נראה "העולם מצחיק". זה סרט עם סיפורים רבים, חלקם מציאותיים וחלקם פרי דמיונם של הכותבים בסדנת הכתיבה. כל הסיפורים הם טובים ונעימים, וחלקם משעשעים מאוד, אבל בכולם יש טון עצוב והוא מלא ברגש ואמירה. אפילו הסיפור על האדם שמתאהב בכבשה. זרחין כותב תסריט גדול, מוקפד מאוד ולא מתפשר, שבא לספר סיפורים רבים הטעונים ברגשות, אך הוא את זה ללא יומרה. הוא כותב סרט על שלושה אחים שלא מדברים זה עם זו, ויוצר סביבם סיפורים נוספים. אבל הם לא מרגישים כמו דברים שנדחפו בכוח, אלא כל הסיפורים והדמויות שבורא זרחיו קשורות לאחים ולסיפור, ורלוונטיות לסרט. אך תסריטו של זרחין מתהדר ברגעים משעשעים וקלילים, לצד כל הרגש והעצבות, רגעים כה מקסימים ונעימים שפשוט קשה שלא להתאהב בסרט ודמויותיו. 

ובסופו של דבר, זה כל מה שהסרט. הוא מארג של סיפורים מצוינים עם דמויות נהדרות המלא ברגעים קסומים, שכתוב מעולה. אבל הוא לא מעבר. הוא לא הצחיק אותי יותר מדי ולא ריגש אותי יותר מדי, לא כל הדיאלוגים היו אמינים במיוחד והבימוי של זרחין היה פשוט, וממש לא ברמה של סידר ב"הערת שוליים". הכל לא הופך את "העולם מצחיק" לסרט רע, ממש לא, אך הם בהחלט מורידים במקצת את רמתו. זהו סרט טוב, אבל שלא נשאר ממנו הרבה. מעין סרט בורקס גדול יותר ומקצועי יותר. 

שני סרטי ה"שלגיה" כבר הגיעו למסכי הקולנוע בארץ ובעולם. הראשון מביניהם – "מראה, מראה" -, הגיע למסכינו אי שם במרץ, והראה לנו שלגיה חמודה וילדותית. השני – "שלגיה והצייד" – הגיע לקראת סוף יולי – והציג לנו שלגיה מבוגרת ואפלה, שהיא גם מאוד אדישה ומעצבנת. ועכשיו, הגיע הזמן להשוואות. איזה מסרטי "שלגיה" טוב יותר?  

בשניהם, הסיפור הוא בערך אותו סיפור, מכיוון שהם מבוססים על אותה אגדה של האחים גרים. יש מלכה רעה, את הבת החורגת החמודה שלה והרבה סכסוכים ביניהן. ב"מראה, מראה", עוזבת שלגיה מרצונה את הטירה, ורואה את כמה המצב גרוע בממלכה, והיא מחליטה לעזור לבני הממלכה המסכנים, ויוצאת לסוג-של קרב מול המלכה. לעומת זאת, ב"שלגיה והצייד" המלכה הרעה משלחת את הצייד האכזר אחרי שלגיה אל תוך נבכי היער האפל והמסוכן. אך, הצייד ושלגיה מחליטים לעמוד איתנים מול המלכה, ולנצח אותה. 

איפה ששני סרטי "שלגיה" נופלים, זה בתסריט. ב"מראה, מראה" התסריט מאוד קיים, אך הוא מסורבל ונראה כנכתב בחיפזון. הסיבה לכך היא, כנראה, הרצון להיות הראשון במסכי הקולנוע בקרב ה"שלגיות". כל היבט תסריטאי בסרט נראה שנכתב במהירות על מנת לעמוד בלו"ז צפוף; אלמנט גדול מאוד מהאגדה המקורית, התפוח, נדחק לסוף הסרט והוצג בדרך מבולבלת ולא אמינה במיוחד. אבל בסופו של דבר, המעלה של "מראה, מראה" זה שהוא רוצה ומכוון להיות סרט אגדה קלאסי לילדים, וכך התסריט שלו נראה. מהבדיחות, האווירה וכתיבת הדמויות. כל השעשוע והילדותיות הזו שהוכנסה לתסריט, גורמים לתסריט להיראות עגול ושלם יותר. 

ב"שלגיה והצייד" ניתן לפקפק בזה שיש בכלל תסריט. הרבה דברים קורים בסרט, הרבה סצינות יפיפיות, הבעיה היחידה ששום דבר לא קשור אחד לשני. זה נראה כמו אסופת סצינות לא מאוחדות ולא מגושרות, שנעשו ללא שום סיבה אמיתית. לעומת סרטו הנגדי, מנסה "שלגיה והצייד" בכל כוחו להיות סרט בוגר ואפל, עם קרבות אפים והתרחשויות מרשימות. אם באמת היה תסריט – ולא פשוט דף שכתוב עליו; "סצינה יפה כלשהי עם חיה" – זה לגמרי היה יכול להיות סרט כזה. אבל היעדר תסריט אמיתי – או קוהרנטי – גורם לסרט להיות צולע ולא מעניין, שממש כמו "פרומתימאוס", הוא בסך הכל ילדה יפה, אך ריקה וחלולה. 

אם אנחנו כבר עוסקים בתסריטי הסרטים, הייתי רוצה לדבר על הדמויות, שבסרט אחד היו מבריקות ובשני נוראיות. ב"מראה, מראה", הוא שומר על רוח המקור מהסיבה הפשוטה שהוא מתנהל וכתוב ומעוצב כמו אגדה לילדים, וכמו שאגדה לילדים צריכה להיראות. וכך גם הדמויות שלו הן דמויות מאגדה לילדים. דמויות צבעוניות – באמת ובתמים צבעוניות – ומשעשעות, הכתובות נהדר, שהתסריט מעצב אותן בחסד. איפה שהעלילה נראית מסורבלת ומקרטעת, הדמויות נראות איתנות ושהרבה מחשבה הושקעה בהם.  שלגיה היא שלגיה, חמודה ויפה ושוחרת שלום, המלכה היא רעה ואכזרית בדרכה הילדותית שלה, הגמדים משעשעים וטיפשיים, וכולם נמצאים שם בחיוך על הפנים, משרתים את המטרה נאמה- סרט שמבוסס על אגדת ילדים שהוא גם אגדת ילדים. גאוני. 

בדרך מאוד מוגשת וברורה, "שלגיה והצייד" נופל היכן ש"מראה, מראה" קם. הדמויות ב"שלגיה והצייד", וכמו הסרט עצמו, מנסים להיות בוגרים ורציניים, עם מבטים אטומים. וככה כותבים אותם התסריטאים – תסריטאים? -. אבל, בגלל שהתסריט והרעיון הכללי לא עובד, כך גם הדמויות לא עובדות. הן רדודות ולא מעניינות, הן מנסות להיות משהו שהן לא והן כתובות בצורה שפלה. שלגיה היא ממש לא שלגיה, היא אדישה בדרך מאוד מעצבנת – עוד מעט נגיע גם לזה -, הצייד מאיים, אבל הוא בסך הכל דמות של צייד לא מעניין במיוחד והמלכה היא קצת יותר מדי. אי האחידות של הדמויות והדרך הנוראית בהן הן כתובות, גורמות לסרט להיראות עוד יותר נוראי ממה שהוא, בשונה מ"מראה, מראה". 

אם אנחנו נוגעים בדמויות, השחקנים שמשחקים אותם היוו בכל אחד מהסרטים נפילה וירידה גם כן. שלגיה; לילי קולינס, השלגיה של "מראה, מראה", היא יפיפייה, בעלת עיניים גדולות ופנים נעימות. היא חייכנית וחמודה ומתאימה כמו כפפה לשלגיה הילדותית, האגדתית והמקסימונת ש"מראה, מראה" מנסה להציג. לעומתה, קירסטן סטיוארט, כברת בלה סוון – ? -, כוכבת "דמדומים", היא השלגיה ב"שלגיה והצייד". זה לא שאני חושב שקירסטן סטיוארט לא מתאימה לשחק את שלגיה, אני לא חושב שקירסטן סטיוארט מתאימה לשחק משהו. בכלל. אי-פעם. היא שחקנית נוראית בעלת פנים אדישות והבעה מטומטמת ואטומה. שלגיה היא בטוח לא. המלכה; ג'וליה רוברטס, כמו לילי קולינס, פשוט, בצורה מושלמת, מתאימה לאגדה ילדותית ומקסימה. היא המלכה הרעה בדרך מאוד משעשעת וכיפית, שלא שוכחת להציג גם את הצד הרע, בצורה מאופקת וצרכנית באותה נשימה. שרליז ת'רון בתור המלכה הרעה היא מצוינת גם כן. אבל אל בגלל שדמותה שווה משהו, אלא בגלל שהיא שחקנית נהדרת שיכולה לעשות כל תפקיד כמעט, לפי דעתי. היא מלכה רעה מאוד, היא אכזרית והמבטים שלה פשוט מצמררים. חבל שהמלכה שכתבו לה כל-כך נוראית. מלבד שלגיה והמלכה, יש כריס המסוורת' בתור הצייד, הוא סביר לגמרי וגם הוא מביט באכזריות בעולם. ב"מראה, מראה" יש ארמי האמר בתור נסיך, והוא מתאים לאווירת הסרט. היו גם שבעה גמדים, ב"שלגיה והצייד" הם היו לא מעניינים, וב"מראה, מראה" כן. זה בערך מסכם את כל ה"מלחמה" הזו בין שני הסרטים. אבל יש עוד היבט אחד, שבו "שלגיה והצייד" יכול להתעלות על יריבו. 

שני הסרטים שולטים בויזואלית ועיצוב אומנותי. ל"מראה, מראה" יש במאי ויזואלי מבריק, אחד בשם טארסם סינג. הוא כבר ביים יצירת מופת אחת ושמה "The Fall", ואת הגילטי-פלז'ר המנצח של שנה שעברה- "בני אלמוות". גם פה, טארסם ממש את חזונו הויזואלי, אבל בדרך שונה לגמרי מ"בני אלמוות". איפה שסרטו הקודם היה אכזרי ובוגר, הנוכחי הוא חמוד וילדותי. אבל ההברקות הויזואליות של טארסם, מעבר לכך שהוא במאי מצלמה ושחקנים בחסד גם בסרט הזה, הן דווקא בעיצוב האומנותי. ובדגש על עיצוב התלבושות של הדמויות; הכל מלא בצבעים, הכל ביזארי ולא אחיד,מעוצב בצורות משונות, וזה יוצר בגדים שהם ממתק לעיניים, שקשה להפסיק להסתכל עליהם. עיצוב העולם, כמו כל היבט בסרט, מעוצב כמו סרט אגדה לכל דבר, בין אם אלו הכרכרות, היערות או הטירה המקסימה. הכל אגדתי וילדותי ומעולה ויזואלית.

לעומת "מראה, מראה", לה יש במאי בעל ניסיון, ל"שלגיה והצייד" יש את רופרט סנסדרס, שזהו סרטו הראשון. אבל הוא במאי ויזואלי נהדר, ממש כמו טארסם. אולי הסרט כולו נעשה רק כתירוץ בשביל להציג את יכולות הבימוי שלו, כי כבר דיברתי רבות על היעדר התסריט. אבל הבימוי כן, והוא קיים מאוד. "שלגיה והצייד" הוא סרט כל-כך יפה, הוא מעוצב ביד אומן, בכל היבט ויזואלי; עיצוב החיות והיצורים עימם נפגשת שלגיה הוא מבריק ויפיפייה. הלוקיישנים נהדרים, בדגש על היער האפל. האפקטים מרשימים, וכולם משרתים את המטרה- הם אפלים. הכל מעוצב באפלה, בדרך מפחידה ומטרידה. אבל זה כל-כך יפה. זה סרט ויזואלי מופתי. אם מידת ההשקעה שהושקעה באפקטים, בלוקיישנים ובעיצוב האומנותי היו מושקעים גם בתסריט, זה היה יכול לצאת סרט נהדר. ועל זה אומר- חבל. מאוד. 

בסופו של דבר, לשני סרטי ה"שלגיה" הבעיות שלהם, אבל "שלגיה והצייד" נופל להרבה יותר בורות מאשר יריבו. הוא מנסה ללכת למקומות שהוא לא יכול ללכת אליהם, הוא לא מעניין, הוא יותר מדי והוא מכוון גבוה מדי. "מראה, מראה" הוא פשוט יותר, ילדותי יותר וחמוד וכיפי הרבה יותר. בסופו של יום, אני מתסכל באיזה סרט נהניתי יותר או איזה סרט איתגר אותי יותר. שניהם לא אתגרו אותי כלל, אך "מראה, מראה" היה הרבה יותר כיפי, והוא שרטט לי חיוך ענקי על הפנים בסופו. לכן, עם חייבים את זה, הוא המנצח שלי. 

("מראה, מראה") 

("שלגייה והצייד")

"ד'ר פומרנץ", סרטו של אסי דיין.

בשנים האחרונות חלה מעין עלייה באיכות הסרטים הישראליים. השנה, לפחות מבחינתי, העלייה הזו הגיעה לכדי קליימקס עם כמה סרטים מעולים ועוד אחד שהוא מופת של ממש ["ההתחלפות", אחד מסרטי השנה שלי]. לצד אותם סרטים שאנו רגילים לקבל כל שנה [סרטי הדת והצבא למיניהם], מגיעים אלו גם כמה סרטים מיוחדים שמלמדים אותנו כי גם בקולנוע הישראלי, עם כל הקושי והבעיות הכספיות, ניתן להגיע ליצירה שהיא טובה ומעניינת. השנה ראינו את "העולם מצחיק", "המשגיחים", "ההתחלפות" ו"ג'ו + בל", ארבעה מתוך אותם סרטים מיוחדים, שגורמים לי לאהוב מחדש את הקולנוע הכחול-לבן. יש יוצר אחד שהשכיל לעשות קולנעו רלוונטי ושונה עוד לפני שנים רבות ושמו אסי דיין. הבמאי, התסריטאי והשחקן המעורער יצר שניים מפיסגות היצירה הקולנועית בארץ- "החיים על פי אגפא" ו"מר באום", ובכך ביסס את מעמדו כיוצר שאין להתעלם ושיש אף לחכות בכסיסת ציפורניים לדבר הבא שיעשה. סרטו האחרון כבמאי ותסריטאי היה "הבשורה על פי אלוהים", סרט שעדיין לא ביססתי דעה לגביו. אך השנה, חזר דיין לקולנוע עם "ד'ר פומרנץ", סרט שבהחלט נמנה על הסרטים המיוחדים והטובים בקולנוע הישראלי. 

אסי דיין בא לספר לנו את סיפורו של ד"ר יואל פומרנץ, פסיכולוג קליני בודד ומזדקן שחי בדירה ברמת אביב ג' עם בנו יואב, פקח שסובל מסתמונת אספרגר. ד"ר פומרנץ עובד כפסיכולוג בענ"א וגם מקבל אליו שלושה מטופלים קבועים כבר יותר מעשרים שנים. הסרט מתאר לנו יממה אחת בחייו של הפסיכולוג, יממה בה הוא מפוטר מעבודתו בענ"א ובעקבות התאבדות של אחד ממטופליו מוצא לעצמו פרנסה חדשה- השכרת מרפסתו שבקומה השתיים-עשרה לאנשים שרוצים להתאבד. 

"ד'ר פומרנץ" הוא יותר מכל קומדיה שחורה דרמטית ומחוספסת, שלוקחת נושאים טרגיים וקריטיים ומטפלת בהם בעזרת הומור שחור. וזה עובד. דיין ממשיך לאמץ לסרטיו את הנושאים החמים והטעונים ביותר ולדרוף עליהם באכזריות משעשעת. ב"ד'ר פומרנץ" זה עובד מעולה. אך כמה שהסתריט יכול להיות מבריק לפרקים, הוא גם יכול להיות לא טוב. לקראת סופו, הסרט מתחיל לאבד את אמינותו לגמרי, והוא הופך הזייתי ולא-הגיוני ואך מחורר. אני יכול להגיד בלב שלם שזה הדבר היחידי שהפריע לי בסרט. הסוף עצמו היה גאוני, אך המצב והאווירה ודברים שקרו ונאמרו היו לא אמינים ונשמעו כאילו נכתוב במעין חפיפניקיות שכזו, כאילו לאסי דיין נגמרו המילים. 

אין ספק שהסרט מתמחה ביצירת סיטואציות מוזרות ומופרכות וכמובן- זריקת דמויות ביזאריות אל תוך אותן סיטואציות. דמויותיו של דיין הן מסמך מהלך של כל מה שדיין שונא בארץ ובאנושות כולה. הן דמויות צבעוניות ומשעשעות, ביזאריות, לא הגיוניות ופשוט מעולות. זה לא שהמילים שיוצאות מפיהן הן אמינות במיוחד, או שהדיאלוגים באמצ נשמעים כמו שיחה אמיתית, אך האווירה הכוללת של הסרט והדרך בה הדמויות מוצגות והסיפורים שלהם, הם אלו שעושים אותן כל-כך נהדרות. ובאותה הזדמנות ארצה לשבח את מיכאל הנגבי, שאי-מועמדתו לאופיר היא מרגיזה מאוד. משחקו היה יוצא דופן ומדויק. כמובן שאסי דיין עצמו היה מבריק גם כן, אבל זה בכלל לא נתון לדיון. דיין הוא שחקן מעולה, והופעתו כד"ר פומרנץ היא מהטובות שלו. 

אולי בעיה נוספת של הסרט היא דווקא התרחשותו ביום אחד ובמספר לוקיישנים מצומצם. לפרקים נדמה שאם דיין היה משקיע עוד קצת מחשבה, הוא היה יכול לייצר סרט מופתי לגמרי, אך נראה כי הוא עייף מהעשייה הקולנועית. נראה שדיין רוצה רק להבהיר את עמדותיו והשקפותיו, ורק בשביל זה ייצר את הסרט ואת הדמויות. אך גם אם זו באמת הסיבה וגם אם לא, הוא עושה את זה טוב. הסרט מצליח לעניין ולשמור על רלוונטיות לכל אורכו. הוא מצליח להצחיק ולרגש ולהכניס אותך לדכאון באותה הנשימה. אבל הוא בעיקר אוסף סיטואציות הזייתיות ומופרכות שהסיפור הכללי והדמויות אורג אותן לסרט אחד. לאחדים זה יפריע, אבל לי ממש לא. אני נשאבתי לסרט ונתתי לו להקסים אותי, מהסיבה הפשוטה שזה פשוט סרט מעולה. לא גדול מדי וגם לא ארוך. זה סרט קטן ואישי וללא ספק מפסגות היצירה של דיין. 

"ד'ר פומרנץ" הוא כנראה עוד אחד מאותם מקרים בהם אני נאלץ לא להסכים עם רוב העולם. כמו עם "עץ החיים" ו"קוסמופוליס", אני מצליח להתאהב ביצירה כלשהי שאנשים רבים אחרים שאני מעריך מוצאים אותם רעים. אבל זה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר קולנוע הוא דבר אישי. ולכל אחד יש את טעמו. ו"ד'ר פומרנץ" הוא מאוד הטעם שלי. אז אולי אני סתם אידיוט, אבל בחיי שזה היה סרט גדול. 

"טד", בימוי: סת' מקפרלן, תסריט: סת' מקפרלן, אלק סולקין ו-וולסלי ווילד.

"טד" הוא סרטו המלא [ובטח הלייב-אקשן] הראשון של סת' מקפרלן, היוצר של סדרות האנימציה האמריקאיות המעולות "איש משפחה" ו"אבא אמריקאי". שתי סדרות האנימציה שצוינו לעיל הן מגרש המשחקים של מקפרלן, בו הוא יורד וצוחק על כל דבר שרק אפשר, על כל דת ועל כל אדם. הסדרות הללו הן גם דוגמה ומופת לכשרונו של מקפרלן ביצירת דמויות מצוינות ומצבים מצחיקים עד כדי כאב. "טד" לגמרי מנסה להיות ברוח הסדרות, אך רק דמותו של טד והבדיחות מצליחות להתקרב אל יצירות המופת של סת'. 

בסרטו הראשון, מספר לנו סת' על ג'ון בנט. הסרט מתחיל בילדותו של הגיבור, כאשר הוא מקבל דובי לחג המולד. ג'ון, ילד קטן וחסר חברים, מבקש משאלה חסרת כל תקווה שטד יהיה אמיתי. כשהוא קם בבוקר הוא מגלה שמשאלתו התגשמה וטד קם לתחייה. אני קופצים יותר מעשרים שנים קדימה אל תוך העתיד, שם ג'ון כבר אדם מבוגר וכך גם טד- אבל לא באמת. הם עדיין ילדים בליבם, מעשנים כל היום ורואים סרטים. חברתו של ג'ון מחליטה לתת לו אולטימטום- אני או טד. ומשם הכל משתנה. 

הדבר הראשון שאפשר להגיד על "טד" בלב שלם זה שהוא סרט קורע מצחוק. אין מה להגיד, מקפרלן הזה הוא בן-אדם מצחיק. הוא כותב סרט מלא בסיטואציות מבריקות ומצחיקות שבקושי נותנות רגע הפסקה בשביל לקחת שלוק מהקולה. אבל יותר חשוב מכך, מקפרלן יוצר את היצור המצחיק ביותר שתראו השנה בקולנוע בדמות דוב פרוותי קטן. טד הוא לא פחות מדמות גאונית שכל מילה שיוצאת מפיה היא סטירת לחי קורעת. זוהי דמות שמתהלכת ברחוב ושמה זין על העולם, מקללת ומעשנת. וככה הוא בעצם הסרט. הוא מעין סרט עישון שכזה, מצחיק ומקלל ששם זין על העולם. וזה עובד. כמעט ברובו של הסרט. 

אבל כמו בכל סרט קומדיה, גם ב"טד" הגעתי למצב בו רציתי משהו מעבר לצחוקים. הקונספט התחיל להיות ריק ממיץ לקראת הסוף ורציתי פיתולים מעניינים בעלילה. הם הגיעו, אבל הם היו ברורים ונוסחתיים ופשוט לא טובים מספיק. נראה שמקפרלן חשב יותר על כך שיש לו קונספט חכם וכמה בדיחות טובות וסיטואציות מצחיקות ובשבילו זה הספיק. כי גם כבמאי הוא לא היה מיוחד. הסרט בוים בשעמום, מרדף המכוניות לקראת סופו היה דל ורק קרב האגרוף בין טד לג'ון [ניתן לראות את הקטע בטריילר] היה איזשהו הישג של מקפרלן כבמאי. 

בסופו של דבר, "טד" הוא פשוט עוד סרט מאוד מצחיק. לא חשוב עד כמה הקונספט מעולה ועד כמה טד הוא דמות מעולה, לסרט עצמו פשוט חסר בשר ועניין. אבל באמת, אם בא לכם להעביר איזה שעה וארבעים בצחוק ובכיף- "טד" הוא הבחירה שלכם.