"ד'ר פומרנץ", סרטו של אסי דיין.

בשנים האחרונות חלה מעין עלייה באיכות הסרטים הישראליים. השנה, לפחות מבחינתי, העלייה הזו הגיעה לכדי קליימקס עם כמה סרטים מעולים ועוד אחד שהוא מופת של ממש ["ההתחלפות", אחד מסרטי השנה שלי]. לצד אותם סרטים שאנו רגילים לקבל כל שנה [סרטי הדת והצבא למיניהם], מגיעים אלו גם כמה סרטים מיוחדים שמלמדים אותנו כי גם בקולנוע הישראלי, עם כל הקושי והבעיות הכספיות, ניתן להגיע ליצירה שהיא טובה ומעניינת. השנה ראינו את "העולם מצחיק", "המשגיחים", "ההתחלפות" ו"ג'ו + בל", ארבעה מתוך אותם סרטים מיוחדים, שגורמים לי לאהוב מחדש את הקולנוע הכחול-לבן. יש יוצר אחד שהשכיל לעשות קולנעו רלוונטי ושונה עוד לפני שנים רבות ושמו אסי דיין. הבמאי, התסריטאי והשחקן המעורער יצר שניים מפיסגות היצירה הקולנועית בארץ- "החיים על פי אגפא" ו"מר באום", ובכך ביסס את מעמדו כיוצר שאין להתעלם ושיש אף לחכות בכסיסת ציפורניים לדבר הבא שיעשה. סרטו האחרון כבמאי ותסריטאי היה "הבשורה על פי אלוהים", סרט שעדיין לא ביססתי דעה לגביו. אך השנה, חזר דיין לקולנוע עם "ד'ר פומרנץ", סרט שבהחלט נמנה על הסרטים המיוחדים והטובים בקולנוע הישראלי. 

אסי דיין בא לספר לנו את סיפורו של ד"ר יואל פומרנץ, פסיכולוג קליני בודד ומזדקן שחי בדירה ברמת אביב ג' עם בנו יואב, פקח שסובל מסתמונת אספרגר. ד"ר פומרנץ עובד כפסיכולוג בענ"א וגם מקבל אליו שלושה מטופלים קבועים כבר יותר מעשרים שנים. הסרט מתאר לנו יממה אחת בחייו של הפסיכולוג, יממה בה הוא מפוטר מעבודתו בענ"א ובעקבות התאבדות של אחד ממטופליו מוצא לעצמו פרנסה חדשה- השכרת מרפסתו שבקומה השתיים-עשרה לאנשים שרוצים להתאבד. 

"ד'ר פומרנץ" הוא יותר מכל קומדיה שחורה דרמטית ומחוספסת, שלוקחת נושאים טרגיים וקריטיים ומטפלת בהם בעזרת הומור שחור. וזה עובד. דיין ממשיך לאמץ לסרטיו את הנושאים החמים והטעונים ביותר ולדרוף עליהם באכזריות משעשעת. ב"ד'ר פומרנץ" זה עובד מעולה. אך כמה שהסתריט יכול להיות מבריק לפרקים, הוא גם יכול להיות לא טוב. לקראת סופו, הסרט מתחיל לאבד את אמינותו לגמרי, והוא הופך הזייתי ולא-הגיוני ואך מחורר. אני יכול להגיד בלב שלם שזה הדבר היחידי שהפריע לי בסרט. הסוף עצמו היה גאוני, אך המצב והאווירה ודברים שקרו ונאמרו היו לא אמינים ונשמעו כאילו נכתוב במעין חפיפניקיות שכזו, כאילו לאסי דיין נגמרו המילים. 

אין ספק שהסרט מתמחה ביצירת סיטואציות מוזרות ומופרכות וכמובן- זריקת דמויות ביזאריות אל תוך אותן סיטואציות. דמויותיו של דיין הן מסמך מהלך של כל מה שדיין שונא בארץ ובאנושות כולה. הן דמויות צבעוניות ומשעשעות, ביזאריות, לא הגיוניות ופשוט מעולות. זה לא שהמילים שיוצאות מפיהן הן אמינות במיוחד, או שהדיאלוגים באמצ נשמעים כמו שיחה אמיתית, אך האווירה הכוללת של הסרט והדרך בה הדמויות מוצגות והסיפורים שלהם, הם אלו שעושים אותן כל-כך נהדרות. ובאותה הזדמנות ארצה לשבח את מיכאל הנגבי, שאי-מועמדתו לאופיר היא מרגיזה מאוד. משחקו היה יוצא דופן ומדויק. כמובן שאסי דיין עצמו היה מבריק גם כן, אבל זה בכלל לא נתון לדיון. דיין הוא שחקן מעולה, והופעתו כד"ר פומרנץ היא מהטובות שלו. 

אולי בעיה נוספת של הסרט היא דווקא התרחשותו ביום אחד ובמספר לוקיישנים מצומצם. לפרקים נדמה שאם דיין היה משקיע עוד קצת מחשבה, הוא היה יכול לייצר סרט מופתי לגמרי, אך נראה כי הוא עייף מהעשייה הקולנועית. נראה שדיין רוצה רק להבהיר את עמדותיו והשקפותיו, ורק בשביל זה ייצר את הסרט ואת הדמויות. אך גם אם זו באמת הסיבה וגם אם לא, הוא עושה את זה טוב. הסרט מצליח לעניין ולשמור על רלוונטיות לכל אורכו. הוא מצליח להצחיק ולרגש ולהכניס אותך לדכאון באותה הנשימה. אבל הוא בעיקר אוסף סיטואציות הזייתיות ומופרכות שהסיפור הכללי והדמויות אורג אותן לסרט אחד. לאחדים זה יפריע, אבל לי ממש לא. אני נשאבתי לסרט ונתתי לו להקסים אותי, מהסיבה הפשוטה שזה פשוט סרט מעולה. לא גדול מדי וגם לא ארוך. זה סרט קטן ואישי וללא ספק מפסגות היצירה של דיין. 

"ד'ר פומרנץ" הוא כנראה עוד אחד מאותם מקרים בהם אני נאלץ לא להסכים עם רוב העולם. כמו עם "עץ החיים" ו"קוסמופוליס", אני מצליח להתאהב ביצירה כלשהי שאנשים רבים אחרים שאני מעריך מוצאים אותם רעים. אבל זה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר קולנוע הוא דבר אישי. ולכל אחד יש את טעמו. ו"ד'ר פומרנץ" הוא מאוד הטעם שלי. אז אולי אני סתם אידיוט, אבל בחיי שזה היה סרט גדול. 

"טד", בימוי: סת' מקפרלן, תסריט: סת' מקפרלן, אלק סולקין ו-וולסלי ווילד.

"טד" הוא סרטו המלא [ובטח הלייב-אקשן] הראשון של סת' מקפרלן, היוצר של סדרות האנימציה האמריקאיות המעולות "איש משפחה" ו"אבא אמריקאי". שתי סדרות האנימציה שצוינו לעיל הן מגרש המשחקים של מקפרלן, בו הוא יורד וצוחק על כל דבר שרק אפשר, על כל דת ועל כל אדם. הסדרות הללו הן גם דוגמה ומופת לכשרונו של מקפרלן ביצירת דמויות מצוינות ומצבים מצחיקים עד כדי כאב. "טד" לגמרי מנסה להיות ברוח הסדרות, אך רק דמותו של טד והבדיחות מצליחות להתקרב אל יצירות המופת של סת'. 

בסרטו הראשון, מספר לנו סת' על ג'ון בנט. הסרט מתחיל בילדותו של הגיבור, כאשר הוא מקבל דובי לחג המולד. ג'ון, ילד קטן וחסר חברים, מבקש משאלה חסרת כל תקווה שטד יהיה אמיתי. כשהוא קם בבוקר הוא מגלה שמשאלתו התגשמה וטד קם לתחייה. אני קופצים יותר מעשרים שנים קדימה אל תוך העתיד, שם ג'ון כבר אדם מבוגר וכך גם טד- אבל לא באמת. הם עדיין ילדים בליבם, מעשנים כל היום ורואים סרטים. חברתו של ג'ון מחליטה לתת לו אולטימטום- אני או טד. ומשם הכל משתנה. 

הדבר הראשון שאפשר להגיד על "טד" בלב שלם זה שהוא סרט קורע מצחוק. אין מה להגיד, מקפרלן הזה הוא בן-אדם מצחיק. הוא כותב סרט מלא בסיטואציות מבריקות ומצחיקות שבקושי נותנות רגע הפסקה בשביל לקחת שלוק מהקולה. אבל יותר חשוב מכך, מקפרלן יוצר את היצור המצחיק ביותר שתראו השנה בקולנוע בדמות דוב פרוותי קטן. טד הוא לא פחות מדמות גאונית שכל מילה שיוצאת מפיה היא סטירת לחי קורעת. זוהי דמות שמתהלכת ברחוב ושמה זין על העולם, מקללת ומעשנת. וככה הוא בעצם הסרט. הוא מעין סרט עישון שכזה, מצחיק ומקלל ששם זין על העולם. וזה עובד. כמעט ברובו של הסרט. 

אבל כמו בכל סרט קומדיה, גם ב"טד" הגעתי למצב בו רציתי משהו מעבר לצחוקים. הקונספט התחיל להיות ריק ממיץ לקראת הסוף ורציתי פיתולים מעניינים בעלילה. הם הגיעו, אבל הם היו ברורים ונוסחתיים ופשוט לא טובים מספיק. נראה שמקפרלן חשב יותר על כך שיש לו קונספט חכם וכמה בדיחות טובות וסיטואציות מצחיקות ובשבילו זה הספיק. כי גם כבמאי הוא לא היה מיוחד. הסרט בוים בשעמום, מרדף המכוניות לקראת סופו היה דל ורק קרב האגרוף בין טד לג'ון [ניתן לראות את הקטע בטריילר] היה איזשהו הישג של מקפרלן כבמאי. 

בסופו של דבר, "טד" הוא פשוט עוד סרט מאוד מצחיק. לא חשוב עד כמה הקונספט מעולה ועד כמה טד הוא דמות מעולה, לסרט עצמו פשוט חסר בשר ועניין. אבל באמת, אם בא לכם להעביר איזה שעה וארבעים בצחוק ובכיף- "טד" הוא הבחירה שלכם.