Happy, but maybe not ?

עבר הרבה זמן אז הפעם האחרונה שכתבתי כאן,

אבל עכשיו זה מרגיש נכון.

מרגיש נכון לפרוק את הכאב במקום הבטוח, הסופג והמקבל.

"כאב". חשבתי שידעתי מה זה כאב אבל מסתבר שטעיתי,

כי כאב אמיתי אני כפי הנראה לא מבינה.

שלוש שנים הכאב שלה נגרר,

ועכשיו בבת אחת היא מקבלת הסברים.

''פיברומיאלגיה'', או בעברית ''דאבת השרירים''.

כאב, תשישות, נמלולים, התקפים.

והכל בלתי נראה.

היא הייתה המודל שלי, ההשראה והשאיפה שלי.

כשהיא הייתה זזה אין אחד שלא היה מהופנט.

אבל היום? היום היכולת לזוז כמו פעם הפכה לחלום- מאין זיכרון מתוק.

''החולצה כואבת לך? והכפכפים? והחזייה?''

''כן.''

''והשרשרת... היא,היא כואבת?''

''כן.''

כל תזוזה, כל מגע- מכאיב.

והחלק הכי נורא? אין תרופה.

אין לה מה לעשות חוץ מלהשלים עם גורלה, 

ולהחליט שהיא הולכת לחיות את החיים שלה על הצד הטוב ביותר-

עם הפיברו או בלעדיו.

תאהבי אותה הוא אמר, את המחלה כי היא לא תעזוב.

אז היא קראה לה פיבי,

וביחד איתה אנחנו לומדים להסתגל,

כל התקף, כל כאב, כל בכי, כל אנקת כאב- אנחנו איתה.

לומדים לקבל את ''פיבי'',

ואם אפשר גם מנסים להמשיך כרגיל...