29 במאי 2012 יהיה תאריך שיחקק אצלי בזיכרון לשנים ארוכות, היום שבו עזבתי סופית את ישראל והיגרתי לקנדה. אבל סיפור ההגירה שלי התחיל הרבה לפני היום הגורלי שבו עם יחסית מעט חפצים והמון פרפרים בבטן עליתי על המטוס עם הOne way ticket הראשון בחיי.

ואם תהיו מעונינים מספיק, או סבלנים מספיק, אתם יותר ממוזמנים לקרוא איך הכל התחיל, ואיך... טוב נו, נגמר. סוג-של. קפצו לתוך תא הטלפון הכחלחל שלי ואני אקח אתכם חזרי עמי לאפריל 2011 - החודש ששינה הכל.

04.2011

החודש הזה התחיל אקטיבית את כל תהליך ההגירה שלי, וזה היה החודש שבו אחת מחברותיי בבית ספר עברה לקנדה. לא היינו קרובות במיוחד, אבל כבר הרבה לפני זה הייתי מעוניינת לעבור לקנדה לגור ביחד עם אבא שלי (בקצרה: הורים גרושים, אבא בקנדה ואמא בישראל). כמניפולטורית מטבעי ידעתי שאני אוכל להשתמש בסיפור הזה לטובתי. אמא שלי השיגה בזמן הזה חבר אז לא פחדתי שאם אני אעזוב היא תשאר לגמרי לבד. ואז, כמה שבועות אחרי שהיא עזבה, התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו ברצינות מה הוא חושב על האופציה שאני אעבור לגור איתו. הוא אמר שהוא רק ישמח מזה, אבל הוא לא בטוח שאמא שלי תסכים. לקחתי קצת את הזמן עם השיחה איתה, אבל כשהיא התרחשה בסופו של דבר, התשובה הסופית הייתה "כן".

זה היה שוק טוטאלי, אחרי שנים של בקשות, סוף סוף החלום מתחיל להתממש.

ומשם - התחילו ההליכים המשפטיים.

05-07.2011

אלה היו חודשי ההליכים המשפטיים ובירוקרטיה, בעיקר. אני זוכרת בבירור את היום שבו עברתי את הבדיקות הרפואיות, מכיוון שהן היו משעשעות ומביכות במיוחד. אני, במלוא גאונותי, החלטתי שדווקא היום ללבוש חוטיני נורא סקסי יהיה מאוד ראוי. לא מיותר בכלל לציין שבבדיקות הרפואיות צריך להישאר בתחתונים וחזייה - סתם טיפ שכזה לכל מי שהולך לעבור את זה בשלב מסוים בחייו. הלוואי שיכולתי להקליט את הפנים שלי ברגע שהרופא ביקש ממני להתפשט ולהסתכל על זה שוב ושוב במהלך כל חיי, בעודי נקרעת מצחוק. אני דיי בטוחה שיכולתי להשתלב עם הקירות הלבנים בלי בעיה. בכללי זו הייתה בדיקה מביכה לחלוטין, אבל היא עברה יחסית מהר ומשם עברתי לבדיקות דם ורנטגן. אה, וסתם שתהיו בעניין, כל הבדיקות העלה עלו יותר מ1,000 ש"ח, כש500 ש"ח מכל זה הלך לבדיקה הרפואית במרפאה שבה מדדו את הגובה והמשקל שלי, רפלקסים ורשימת מחלות וכו'. כל התהליך הפשוט הזה לקח פחות מחצי שעה. 500 ש"ח לחצי שעה, אתם קולטים? פאקינג עבודה משתלמת יש לרופאים הפוצים האלה בצפון תל-אביב. אה וכמובן שאי אפשר לעשות את הבדיקות בקופת חולים רגילה שלא עולה הון תועפות. הרי איך אפשר לסמוך על רופאים זולים? גם כן, קנדים בררנים...

08.2011

המסמכים סיימו את דרכם והם נשלחו לעורך הדין של אבא שלי בקנדה לבדיקה ושליחה לקונסול הקנדי. מעכשיו... זה רק לחכות. ולחכות הרבה. ואני? אני בחופשה בקנדה :)

09-11.2011

המתנה ארוכה ומייגעת, אבל הויזה הושגה בהצלחה! הצבא מתחיל לאיים ואני והוריי מנסים להבין איך אני בדיוק עוברת לקנדה מבלי שהצבא ידפוק אותי מכל החורים. ההחלטה הסופית היא שאני אבוא לקנדה בדצמבר, ארשם כתושבת, ואחזור לארץ לסיים את שנת הלימודים. פה מתחילה תקופה לא כל כך נעימה בחיי.

12.2011 - 04.2012

חופשת פסח ואני בקנדה, נהינת לי בשלג. בחזרה לארץ אני הולכת למסיבת הנוביי גוד, אבל פתאום... פתאום זה כבר לא אותו הדבר. זו התקופה שהתחלתי להרגיש את עצמי מתרחקת מהחברים שלי. השיחות על הצבא כבר לא נגעו אליי, והבגרויות כבר לא היו נושא שעניין אותי לדבר עליו. בצורה מסויימת, אני עכשיו מבינה, שתת מודעית התחלתי להתרחק מכולם בשביל שהפרידה הסופית לא תכאב כל כך. עכשיו אני יכולה להגיד בבירור שאני נורא מתחרטת שביליתי את חודשיי האחרונים בישראל רחוקה מכל האנשים שאכפת לי מהם, אבל את הזמן הזה אני כבר לא יכולה לקחת חזרה. תמיד החשבתי את עצמי לבן אדם יחסית חזק מנטלית ונפשית, הייתי לבד וחסרת חברים טובים רוב חיי. לא הייתי הטיפוס שהיה לו תמיד מלא חברים, שהיה מרכז תשומת הלב של כולם, מלכת הכיתה או מה שזה לא יהיה. תמיד הייתי ילדה יחסית מתבודדת, ביסודי זה היה בגלל שלא בדיוק ידעתי מי אני וככל שהבנתי יותר ככה ראיתי בצורה ברורה יותר שאני שונה מהאנשים סביבי. העדפתי לקרוא ספרים, לטבוע בעולמות רחוקים עם דמויות אמיצות ויפות ומצחיקות - כל מה שאני רציתי להיות - הם היו החברים הטובים ביותר שלי. נשמע פתטי נורא, אני יודעת, אבל כזו אני. כיום אני מבינה שזה משהו טוב בי, לא רק רע, כי בעוד שלאנשים עם מאות החברים יש עולם פני בגודל אפונה, לי יש המון תחביבים ותחומי ידע ועולם מלא במלואו - בתוך הראש שלי. אני לא מפחדת להיות לבד, כי גם כשאני לבד אני לא בודדה. אבל עזבו את זה, סטיתי נורא מהנושא. הפואנטה שאליה אני מנסה להגיע, היא שעם כל זה חשבתי שאני אתמודד עם המצב הזה בצורה מושלמת. אני לא אבכה, אני לא אצעק, אני אעזוב בצורה אלגנטית ומושלמת בלי היסטריות. אבל כמו שאתם כבר יכולים לנחש, זה לא קרה.

במקום זאת מצאתי קהילה מדהימה באתר tumblr של כותבים יצירתיים כמוני, roleplaying למקרה ששמעתם על זה. זה בעיקרון מתבסס על כך שאנשים יוצרים בלוג לעולם בדיוני שבו כל הדמויות נמצאות, הבלוג מנוהל ע"י בן אדם אחד או יותר. הם כותבים ביוגרפיות לדמויות, נותנים להם face claim (פנים, איך שהדמויות נראות) ואנשים כותבים אודישן בשביל הדמויות האלה ומי שטוב מספיק ומתקבל מתחיל ליצור אינטראקציות עם הדמות שלו. הוא מנהל שיחות עם דמויות אחרות, כותב איתם עלילות וסיפורים. מאחורי הקלעים נוצרות חברויות בין הכותבים - מה שקרה לי - אנשים מוצאים אנשים אחרים שדומים להם, מתחילים לדבר בסקייפ וכו'. 

אז זה מה שאני עשיתי. זה היה מכניזם ההגנה שלי מפני הבדידות שעמדה בפניי. ידעתי שלמצוא חברים בארץ זרה לא יהיה קל, ידעתי שלהישאר קרובה מדיי לחברים שלי בארץ זה לא ריאלי, אז מצאתי את מקום השלווה שלי בזמנים לא ברורים האלה. הכרתי אנשים מדהימים שזו לא מילה. בחורות ובנים מאנגליה, אירלנד, אוסטרליה, וארה"ב. אנשים שהבאתי להם את מספר הטלפון שלי, שניהלתי איתם שיחות וידאו במשך שעות, אנשים שסיפרתי להם דברים שלא יכולתי להגיד לחברים ה'אמיתיים' שלי. זה היה המקלט שלי באותם החודשים. כמובן שלהתבודד זה לא התשובה, אני רואה את זה עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, אבל המקום הזה mobscene-rp.tumblr.com (אתם יכולים לחפש את האתר, ממליצה בחום) הקל ובגדול על הכאב שבעזיבת הבית היחיד שהכרתי כל חיי.

05.2012

החודש האחרון. 29 ימים עד לעזיבה. אני דיי בטוחה שמאי 2012 היה נקודת שיא בחיי במידת הריחוק שלי. אני דיי בטוחה שלא היו 29 ימים בכל 17  שנות חיי (באותו הזמן 16) שבהם הייתי יותר לבד. הייתי מבלה יממות שלמות מול המחשב, כותבת או בשיחות וידאו עם החברים הוירטואלים שלי. סירבתי בתוקף ללכת לבית ספר - החלטה מטומטמת, אני מבינה את זה עכשיו. אבל זה היה מכניזם ההגנה שלי. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני אראה את חבריי לכיתה, את החברים הכי טובים שלי. בתת מודע ידעתי שזה רק יכאב, שזה רק יזכיר לי כמה שאני רחוקה מהם ואת העובדה שאני עוזבת עוד מעט ולא אראה אותם יותר לפחות לשנה. הזמן עבר לאט ומהר באותו הזמן, חושך ואור מתחלפים בהרף עין בחדר הישן שלי בפתח תקווה. הייתי ריקה מבפנים, אבל סירבתי להאמין לזה. חשבתי שאני חזקה, שאני לא חלשה ובכיינית ואמוציונאלית, שאני מתמודדת עם המעבר כמו גיבורה. שקר. המעבר הזה, הרגע שחיכיתי לו במשך שנים, רוקן אותי מבפנים יום אחר יום. כבר לא יכולתי לחכות לעזיבה, שההמתנה הכואבת הזו כבר תעבור. שאני לא אצטרך להרגיש את האשמה על הריחוק שלי. 

ואז הגיע יום העצמאות. לא רציתי לצאת בכלל, רציתי להישאר בבית ולעבור את היום הזה בשקט וברוגע. כמו כל יום אחר - ואני מתחרטת של עשיתי את זה. חבריי שיכנעו אותי לצאת ונסענו לתל-אביב. כבר כשהגענו לשם הרגשתי נורא, הרגשתי כאילו אני נחנקת, טובעת. כאילו אני כבר לא שייכת. החבורה הישנה שלי שעמה הסתובבתי כל יום מתחילת התיכון התפוגגה כלא הייתה ונוספו אנשים חדשים שלא הכרתי בכלל. הייתי דג גוסס מחוץ למים, לא יודע מה לעשות עם עצמו. אחד מהידידים שלי הציע שנלך לקנות אלכוהול, וכמו מטומטמת הסכמתי. קנינו אבסינת'. השתכרתי כמו חתיכת פוסטמה, במחשבה שזה יעשה לי מצב רוח טוב. כמובן שזה לא עבד ככה. האבסינת'... בוא נגיד ככה, מחק לי חצי מהלילה. התמזמזתי עם איזה בחור ממש חתיך ומתוק (משהו שגיליתי רק הרבה מאוחר יותר) ועשיתי לעצמי פאדיחות מטורפות. יום למחרת התעוררתי עם ההנגאובר הכי נוראי שעבר עליי אי פעם. חשבתי שאני אמות. כרוסיה, הכבד שלי יחסית עמיד לאלכוהול, אבל בלילה הזה באמת הגזמתי. ביום הזה נשבעתי לעצמי שאני בחיים לא שותה ככה יותר. 

סוף מאי הגיע, ועמו יום ההולדת שלי. מעורבב עם תחושת העזיבה, היום הזה היה שנות אור מ"שמח". לא עשיתי משהו מעניין בכלל, סתם כמה אנשים באו אליי. בלי אלכוהול, נשארה לי טארומה מיום העצמאות.  לפני שאני אשכח - יום לפני, בלילה, עבר עליי התקף ציונות נוראי. מעולם לא הייתי ציונית, תמיד הרגשתי לא שייכת בישראל, אבל בלילה לפני הטיסה פשוט התחלתי לשמוע שירים על ישראל, שירים בעברית, ו... טוב נו, בכיתי קצת. קצת הרבה. בכיתי כמו פאקינג תינוקת ביום היוולדה, אוקיי?! 17 שנים, בחייאת. תסלחו לי.

ב29 למאי, ארבעה ימים אחרי יום ההולדת שלי, עם טעם מר בפה הגעתי לנמל התעופה. עם לפטופ על הברכיים וידיים רועדות, נכנסתי לפייסבוק בפעם האחרונה כתושבת ישראל. נחשו מ ראיתי שם? הבחור ההוא, מיום העצמאות, שלח לי הודעה. את בטח לא זוכרת מה קרה ביום העצמאות, אבל אני כן. יש לי רגשות אלייך. מיותר לציין שרציתי למות באותו רגע? כאילו פאק, בן אדם, אני בנמל תעופה בדרכי ליבשת אחרת. קצת איחרת, אתה לא חושב? אני חייבת לציין שהוא בחור חתיך במיוחד, נורא מתוק וביישן, חכם גם. אם הייתי נשארת בארץ לגמרי הייתי הולכת על זה, הוא באמת הבויפרנד המושלם. אז כמו שאמרתי, במבוכה מלאה, עודדתי אותו בכך שהוא ישכח אותי מהר וימצא לו מישהי הרבה יותר יפה, חכמה, ונחמדה ממני במהרה. אמרתי ביי מהר ועליתי למטוס. אכן סיום דרמטי במיוחד ל17 שנים בארץ ישראל, אתם לא חושבים?

CANADA, HERE I COME!

וכאן נגמר מסע ארוך של תהליך ההגירה שלי לקנדה, אני לא אמשיך לספר לכם איך הכל המשיך בארץ המייפל כי את זה אני אשמור לפוסטים הבאים. אני יודעת שזה נורא, נורא ארוך אבל אני מקווה שקראתם ונהינתם מהמבוכה והטמטום שעבר עליי בחודשים הקשים הללו. אולי אפילו למדתם משהו. 

שיהיה לכם המשך יום נפלא, תושבי ישראל, 

אמה.

בקנדה.

(זו אני, למקרה שאתם תוהים. בחולצה של Tobuscus <3)