"אתה מתכוון להיות איתי ברוגז הרבה זמן?" שאלתי את דין כאשר תחבתי את המחברות לתיק במסדרון ורצתי אחריו, מנסה לסגור את הרוכסן של התיק.הוא נעצר במרחק מה מולי גורם לי לעצור גם כן.
"אלה, תסתכלי על עצמך פעם אחת. על מה שאת עושה ולא על מה שאני עושה כל הזמן. למריבה יש שני צדדים. לא רק צד אחד." הוא הסתכל עליי, בוחן את מבטי, היה לו מבט כה עצוב בעיניים, כמו עיניי כלב. רציתי לעשות את הצעד וחצי הזה שהיה בינינו ולחבק אותו, מצד שני רציתי שהוא יעשה את הצעד הזה. הוא עמד והתבונן בי, מנסה לקרוא את מחשבותיי.
"אני צריך ללכת לאימון. צהריים טובים אלה." הוא אמר ויצא מדלת הכניסה לבית ספר.
נותרתי לעמוד שם עד שהרגשתי דחיפה קלה בכתפיי ומיד לאחר מכן את אסף וענבל חולפים על פניי, נושקים זה לזה על השפתיים. אני חייבת איכשהו להסיח את דעתי מהמצב רוח הנורא שתקף אותי וגם ככה אין לי משהו דחוף לעשות אז אולי אני פשוט אעשה כבר את העבודה כך גם אעבור את שעות הגהנום עם אסף כמה שיותר מהר.
"אסף." קראתי אך הקול שבקע מפי היה חלש מידי והוא לא שמע. החשתי את צעדיי והתקרבתי אליהם, שנייה לפני שאסף הניח את הקסדה השחורה עם הלהבות האדומות/ כתומות/ צהובות על ראשו.
"חשבתי למנוע ממך את עוגמת הנפש לעשות איתי את העבודה ולגמור עם זה כמה שיותר מהר" אמרתי בקול רם עד כמה שהתאפשר לי, גורמת לענבל להתנתק משפתיו של אסף. שניהם הסתכלו עליי במבטים תמהים. עמדתי שם, קפואה, מעורערת כל כך. איפה דין כשצריך אותו. ציפיתי שהם יצחקו ושענבל שוב תפצח בצחוקה המלגלג אך הם רק התלחששו ביניהם ולאחר מכן אסף סובב אליי את פניו מסיר את הקסדה ויוצר איתי מבט. לרגע הסתחררתי במקומי העיניים שלו היו כה חודרות, ירוקות.
"מתי את רוצה שאבוא?" שאל אותי בפשטות כשענבל שעונה על חזו.
"היום? עכשיו."
אמרתי וגירדתי את עורפי ממבוכה, חששתי שאולי זה מוקדם, אולי הוא ירצה ללכת הביתה, אולי הוא ירצה להיות עם ענבל או עם חברים או אולי אפילו עם ההורים. או שאולי בכלל אמא נמצאת בבית ותתחיל בחקירת השב"כ מי זה הבחור שאני מביאה הביתה. לרגע התחרטתי שבכלל העליתי את האפשרות של פגישה עכשיו.
"כרצונך" הוא אמר וגרם לי להרים את עיניי כלפיו בתדהמה. הוא הסכים.
"או..אוקי" גמגמתי.
"אבל.." אוי לא. הנה האבל שכל כך חיכיתי לו, אולי הוא מתחרט? אולי יש לו משהו אחר לעשות, הוא בטח נורא עסוק בחיים המאוד עמוסים שלו.
"זה אומר שתצטרכי לחכות רגע שאני אקפיץ את ענבל הביתה ואחר כך אני אבוא. בינתיים תכיני את כל הדברים." הוא הורה לי ואני רק הנהנתי בראשי. אז הוא כן בא.
נותרתי במקומי מסתכלת עליו מוציא מהקופסא של האופנוע קסדה אדומה נוספת ואת ענבל חובשת אותה על ראשה. היה משהו
כל כך רומנטי בהתנהגות שלהם כל כך אוהד ואוהב. אסף התיישב על האופנוע ואמר משהו שלא הצלחתי להבין לענבל. ענבל הנהנה עם ראשה , יישרה את הקסדה על ראשה והתיישבה מאחורי אסף, כורכת סביב מותניו את ידיה. האקזוסט של האופנוע גנח ורעם כאשר אסף
התניע את האופנוע ומיד לאחר מכן ראיתי אותו מסובב את האופנוע בצורה חדה ומתרחק מבית הספר. נאנחתי והעליתי את הכתפייה השנייה של התיק על כתפי, הולכת לתחנת האוטובוס מעברו השני של הכביש.
נברתי בתא הקטן של התיק, מחפשת אחר צרור המפתחות עמוס מחזיקי המפתחות שלי שרשרשו והסתבכו כל הזמן אחד בשני. ידיי
רעדו מהמחשבה שאסף, הבחור הכי חתיך בשכבה מגיע אליי הביתה. איך זכיתי בתענוג הזה?
אה. בגלל יעל המורה לתנ"ך ובגלל דין, הידיד/חבר הכי טוב שלי שברגע האחרון החליט לדפוק לי ברז. סוף סוף מצאתי את המפתחות אך גם כשמצאתי אותם הם היו חייבים ליפול על הרצפה. התכופפתי להרים אותם מהרצפה אך לא יכולתי שלא להפיל גם את קרם הידיים,הפלאפון והארנק. לפעמים אני כל כך מגושמת. הרמתי את קצוות השיער שנפלו על פניי וסובבתי את המפתחות פעם אחת לוחצת ומסובבת את הידית ודוחפת את הדלת עם גופי. הבית היה חשוך מלבד האור הקטן שדלק במטבח. אמא לא בבית וגם אבא לא. שמחתי שחקירות השב"כ נדחו ואולי אפילו לא יתקיימו. עליתי לחדרי זורקת את התיק על הפופ. סידרתי את המיטה ועליה זרקתי את שלל הבובות שצברתי במשך השנים. תליתי תיק שהיה זרוק על הרצפה על המתלה מאחורי הדלת. המראה הייתה שם, כמו תמיד. לרגע הייתה לי הרגשה שאולי יפיתי במהלך היום שאסף כן הסכים לבוא אליי. אך המראה ניפצה לי את האשליות ונותרתי אותה אלה, עם אותה חולצה אדומה בגודל סדין. עם אותן מכנסיים גדולות וארורות. עם הפנים השמנות. העיניים החומות דבשיות שלי התחילו לנצוץ מדמעות. די אלה, תפסיקי לבכות אמרתי לעצמי והחזרתי את הדלת כך שהיא הסתירה לי את המראה. משכתי מעט באפי וסידרתי את הספרים על
שולחן הכתיבה שלי. מסדרת עטים, עפרונות נובעים ושני מחקים בשורה. נזכרתי בדין שתמיד צוחק עליי כשאני מסדרת כך את העטים בצורה הזו וחיוך קטן עלה לי על שפתיי. נכון שהבחור הכי מבוקש והכי חתיך בשכבה בא אליי היום. אבל רציתי שדין הוא זה שיבוא. שנצחק יחד והוא יעזור לי לנסח את העבודה ואחר כך ייקח את העבודה לביתו לעשות הגהה. אוף. דין. מה עשיתי. הוצאתי את הפלאפון מהתיק שלי מקווה לראות שיחה שלא נענתה מדין אך על המסך הסתננה אותה תמונה של חתולים מתכרבלים שעכשיו כל כך שנאתי אותה. ירדתי לקומת המטבח ממלאה קנקן פלסטיק במים קרים ממכשיר ה 'תמי ארבע' ומעט פטל. ערבבתי את התערובת של המיץ עם המים עם כף עץ גדולה. לאחר מכן פתחתי את דלתות ארון החטיפים אך גיליתי שהוא ריק. שכחתי לרגע שאמא תרמה את כל החטיפים. מה אני הולכת לעשות עכשיו
בלי כיבוד לאסף? מה הוא יחשוב עליי? פתחתי את דלת המקרר והוצאתי ממנו את מה שהיה ויכולתי להציע אשכול ענבים, אפרסקים, ומלון. חתכתי קוביות מלון ושמתי בקערת זכוכית עם עיטורי תפוחים אדומים עליה. בדיוק כשסיימתי כמו בתזמון מושלם שמעתי צלצול פעמון. הוא הגיע. שעות הגיהינום התחילו.
פתחתי את הדלת והוא עמד שם עם גבו אליי, בוחן את החצר של הבית. על כתפו היה תלוי התיק השחור הזרוק שלו והקסדה
שהייתה על ראשו הייתה חבוקה כעת בין זרועותיו. קישטה, החתולה הלבנה האפורה שאימצה אותנו לפני כמה חודשים הגיחה מבין הצמחים והתחככה ברגלו של אסף. מגרגרת בהנאה ומלטפת את רגלו עם זנבה. גם אני הייתי רוצה לחכך את הראש שלי בכתף שלו ולגרגר בהנאה תחת היד המלטפת שלו. הוא רכן ללטף אותה בראשה ורק אז הוא ראה אותי . התרומם והטה את ראשו מסתכל לי בעיניים עם חיוך חושף שיניים לבנות וצחורות. רעד עבר לי בגוף. הזזתי את הראש ורק מהתנועה של היישור הבנתי שהטיתי את הראש כשבהיתי בו.
"היי" לחשתי, הקול שלי נאלם בפתאומיות.
"היי" הוא אמר בקול יציב, בטוח בעצמו.
"בוא. תיכנס" אמרתי וזזתי מעט, מפנה לו מקום.
"תודה" הוא סינן וצעד צעד אחד לתוך הבית בוחן שוב את הבית מבפנים.
"יש לך בית יפה." הוא אמר והסתובב אליי. סגרתי את הדלת ונשענתי עלייה מחייכת ממבוכה. הוא אוהב את
הבית שלי. "אתה יכול לעלות לחדר שלי, החדר הימני." סיננתי מתעלמת מהמחמאה שלו. הוא הנהן בראשו ועלה במדרגות
במהירות.
כשהוא נעלם מהסביבה שלי נשפתי ארוכות ואחזתי בשיש, אני רק רואה אותו והנשימות שלי נעשות קצרות יותר. הרגשתי הקלה. אם הייתי צריכה לעמוד מולו עוד כמה דקות כנראה שהייתי מתעלפת. ואלוהים, איזו פדיחה זו יכלה להיות. המחשבה שאסף יצטרך להרים את הרגליים השמנות והכבדות שלי כלפי מעלה עד שהדם יחזור לי לראש העבירה בי צמרמורת וחלחלה והרגשתי תחושת בחילה. פקחתי את עיניי שהיו עצומות ולקחתי מגש עץ ועליו הנחתי כוסות זכוכית, את הקנקן ואת קערת הפירות. פניתי לכיוון המדרגות. המגש רעד לי בין הידיים המגושמות שלי. אם הוא לא ייפול לי יקרה נס. האטתי יותר את צעדיי, עולה מדרגה ומעלה אחריה את הרגל השנייה.
כשהגעתי לחדר ראיתי את אסף יושב על המיטה שלי ומשחק עם אוזניו של הדובי שלי, הוא נראה כל כך ילד ככה אבל כל כך גבר עם הזיפים שעיטרו את פניו. אסף היה הכי מבוגר בשכבה. הוא נשאר שנה נוספת בגן. ולכן הוא נראה כל כך גברי פתאום. איזה כייף לענבל שיש לה חבר כל כך מושלם ואוהב. מעניין מה ענבל חשבה על כל המצב הזה שהחבר החתיך שלה בא אל הנערה הכי מכוערת ומגושמת בכל השכבה. הכי מכוערת. הכי מגושמת. בטח לא הזזתי לה כהוא זה. הוא הרי לא יעיז לגעת בי. הלב שלי נמעך בתוכי, הידיים שלי עם המגש והכוסות החלו לרעוד וגרמו לאסף להרים את ראשו מהדובי שלי, לזרוק אותו הצידה ולקום לעברי.
"אלה, תיזהרי." הוא אמר ותפס את המגש. מניח אותו על השולחן. הוא חזר לכיווני וידו הונחה על הגב שלי.
התחושה הייתה כאילו חושמלתי. ראייתי התכהתה ומעדתי מעט.
"שבי, ותנשמי עמוק." הוא אמר ועזר לי ללכת לכיוון המיטה. התיישבתי על המיטה, מנסה להסדיר את נשימתי עם
נשימות עמוקות. הוא התרחק ממני והרגשתי קור באותו מקום בגב בו היד שלו הונחה קודם, כאילו החום בידו צרב את גבי. שמעתי
נוזל נשפך לתוך כוס ולאחר מכן את אסף מגיש לי את הכוס הקרירה עם מיץ הפטל בתוכה.
"תשתי." הוא אמר והזיז את שיערי שנפל על פניי. מלטף אותי.
קירבתי את הכוס לפי מרגישה על הכוס הקרירה על שפתיי. לגמתי שלוק אחד קטן, מרגישה את המים המתקתקים יורדים במורד גרוני. כעבור כמה דקות סיימתי לשתות את כל הפטל שהיה בכוס.
"בואי, תני לי את הכוס." אסף אמר ולקח את הכוס מידי מניח אותה על השידה הקטנה שהייתה צמודה למיטה שלי . הוא חזר לשבת לידי וליטף את הלחי שלי בכף ידו מסיט שוב את שיערי מלטף את עורפי. פקחתי את עיניי פוגשת במבט שלו שהיה כל כך קרוב אליי. הרגשתי את היד שלו מלטפת את גבי , נוגעת במותני. זזתי מעט אחורה גורמת לפלג גופו של אסף ליפול על גופי.
"אסף מה אתה עושה?" שאלתי בקול חנוק. לא מאמינה שהידיים שלו על הגוף שלי.
"מלטף אותך" הוא אמר והעלה את ידו לסנטרי מיישר את פניי מול פניו.
"תעזוב אותי." אמרתי והסטתי את מבטי ממנו.
"אלה, אני רק מלטף אותך. דין אף פעם לא ליטף אותך?" הוא שאל אותי ותפס את פניי מיישר את עיניי מול עיניו, העיניים הירוקות שלו נראו ירוקות יותר, נוצצות יותר. בלעתי את רוקי שהצטבר בפי בכוח, מרגישה את תחושת הבליעה יותר מתמיד.
ניערתי את ראשי לשלילה "לא" לחשתי.
"זה נעים?" הוא אמר והושיט את ידו אל בין רגליי. עצמתי את עיניי.
"אלה אני באתי רק –" שמעתי את קולו של דין, הייתי בטוחה שאני מדמיינת. פתאום הרגשתי רוח על הגוף שלי
ואת החום ואת הכובד של אסף נעלם. פקחתי את עיניי.
"מה אתה חושב שאתה עושה חתיכת אידיוט?" דין שאל את אסף שהיה נתון בידיו, מוצמד לדלת חדרי.
"היא כמעט התעלפה, רק דאגתי שהיא תרגיש טוב" אסף גמגמם מבין ידיו של דין.
"דאגת שהיא תרגיש טוב? אולי ניסית לאנוס אותה כדי שהיא תרגיש טוב!" דין שאג עליו.
"באמת! רק ליטפתי אותה!" אסף אמר מסתכל לכיווני, מצפה שאגן עליו. לא אמרתי כלום. הספקתי כבר להתיישב על המיטה ולתפוס בדובי שלי שקודם שיחק איתו.
ידו של דין התרוממה ונחתה על אפו של אסף ששנייה לאחר מכן נחת על הרצפה אוחז באפו המדמם. עצמתי את עיניי. לא יכולתי להסתכל.
"תסתלק מכאן ושלא תעיז להראות את הפנים שלך שוב בבית הזה." דין סינן וזרק את התיק של אסף על גבו. אסף הרים את מבטו אליי במבט מסכן עם עיניים דומעות ופנים אדומות. הוא התרומם בכאב, לוקח את הקסדה ואת התיק ומסתלק מהחדר.
מקווה שאהבתם. אני אהבתי והכתיבה פשוט זרמה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני, הכותבת.