כבר לא כל כך תמימה.

יום #6.

אז עברו 6 ימים מאז שניתקתי קשר עם כל גבר בחיי. 

שניים חזרו אלי בזמן הזה והייתי צריכה לפגוע בהם שוב ולהגיד להם שזה לא יעבוד וסופית ביי.

אלעד עזר לי. אלעד זה הקבן. והגבר היחיד בחיי חוץ מבני משפחה.

ביום חמישי הוא עשה לי איזה תרגיל של שחרור עצמי. לנשום ולשחרר את כל הכאב ואת כל המועקה שיש בי.

10 דקות בכל יום. 10 דקות של מנוחה ורוגע ושקט ולהשתיק את הסערה.

זה עובד רוב הזמן. 

אבל יש את הרגעים הקטנים שזה צורב. 

שאני נזכרת בעובדה שאני לבד.

שאני נזכרת שאני בתולה.

שאני עדיין לא בטוחה אם זה דבר טוב או רע.

כנראה שטוב, אבל משהו פה לא נשמע כמו שצריך.

מתישהו גבר יכיר אותי ואיכשהו השיחה תתגלגל ל"עם כמה שכבת?"

והוא יגיד אחלה מספר כמו 2 או 3 או אפילו 5. 

ואני יגיד 0. והוא יסתכל עליי ויחשוב "מה לעזאזל הבעיה שלך??"

"עד שבאת, שבאת 
והצלת אותי 
איזה מזל שבאת 
בדיוק שכבר עמדתי לוותר 
אז את באת, שבאת 
והצלת אותי 
וכמה שטוב שבאת 
בדיוק שכבר הרמתי את ידי "