הרגע הזה שאת מבינה שאת לבד, והכול כול כך ריק.
הרגע שאתם רוצים שיתנו לכם חיבוק, סתם ככה כי התחשק להם.
כשאתם חולים ומתנהגים אליכם חרא במקום לעזור ופשוט נמאס לכם מכול הבולשיט הזה.
הרגע שאתם מושיטים יד למקום ההוא ונדמה שאין מי שיעצור אתכם, ואז מישהו גורם לכם לעצור ולחשוב על זה, בהערה שנראת כו שטותית ופשוטה, ואתם מבינים.
הרגע שבא לכם לצעוק עד שאין לכם קול כי זה אמור לעזור.
הרגע שזה כבר לא מספיק.
כואב לי, אבל זה בסדר.
זה בסדר.
לכול אחד יש דרך משלו להתמודד עם העולם, אצלי זה להתנתק מהמציאות ולהמציא לעצמי יקום מקביל שבו הכול יפה ואין שם בעיות.
הבעיה היא לחזור.
ולפני שאתם שואלים..לא.
לא התעללו בי, לא קרה לי אסון, ואני לא בדיכאון.
אני פשוט ילדה שלפעמים קצת עצובה, עברה הרבה הצקות ביסודי ובחטיבת הביניים, שמרגישה בודדה גם כשהיא מוקפת אנשים.
שלא מרגישה שייכת במקום שבו היא נמצאת, וגם עם בעיות אמון באנשים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
