בלוג מגירה

1. תני לי יד תני לי מקום

    אצלך בעולם

השיר אצלך בעולם של מאיר בנאי, בביצועו המקורי, תפס אותי ערב הסליחות, לא מוכן.

הפזמון חוזר על עצמו ומדבר כמו תפילה, לאו דווקא דתית. כי מי לא מחפש מקום בעולם?

אני לומד מהשיר על מינימליזם. כשרוצים לומר משהו, לבקש משהו, צריך לנטרל את הרעש מסביב. ועכשיו אפשר לשמוע לא רק את הקול (הכל), אלא גם את מה שמלוה אותו, את המילים ואת הכוונה.

הקול לא חייב להיות יפה, אולי אפילו עדיף שלא. אבל הוא צריך להיות נקי ממניירות, מקישוטים. 

אני שומע בביצוע שלו התכוונונת נדירה. כנה, אמיתית, מצמררת. אני לומד ממנו שלפעמים צריך תחינה, איזה בכי במידה.

הכוונה שלו מעוררת בי קנאה. התפללתי הרבה בחיים (כך חשבתי לפחות). בדרך כלל התפילות שלי באות מהלב, היכן שלשכל נגמרות התשובות. מעולם לא הגעתי לרמה כזאת של כוונה, של אחדות בין הלב לפה. הלב לשכל.

2. ראיתי סרט על להקת doors. גם ג'ים מוריסון חיפש מקום בעולם. 

מוריסון מת באמבטיה בדירתו בפריז. מילותיו האחרונות היו: "?Are you still there", שהופנו לחברתו שישבה בסלון באותו זמן. לכאורה משפט יומיומי, סתמי. אבל כשמכניסים אותו לחדר האמבטיה ההוא, להקשר המדויק של ערש דווי, הוא גורם לאיזה צביטה בלב על מוריסון, על הבדידות שלו וכמיהתו לאיזו הוכחה לקיום של משהו, שלו.

קצת כמו עטלף ששולח קול, שרק הוא שומע, וממתין לקול החוזר שיורה לו את הדרך ללכת בה (ובעיקר לאן לא ללכת). עטלף אילם אין לו קיום.

3. אני נזכר בשיר של מאיר אריאל "פלוגה בקו".

השיר מתחיל באיזו תקווה, משאלת לב לפגישה שתתקיים: 

אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה 
אחרי שכבר אשכח אותה כליל. 
אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה
ילדה קטנה אהבתי בגליל. 

והשיר מסתיים בבטחון שוודאי הפגישה תתקיים, ואפשר לשמוע את הבטחון ואת עמדת הכח של הקביעה הזאת בשיר:

לא משנה מקום גם זמן לא משנה 
ילדה קטנה אהבתי בגליל. 
ואני הולך לפגוש אותה לגמרי במקרה 
אחרי שכבר אשכח אותה כליל. 

הסקסופון שמנגן בסוף הבית הנ"ל, למרות הבטחון של המילים, בכל זאת מזכיר לי את התחינה של מאיר בנאי בחיפושו אחר מקום, ממקם אותי על הציר בין שניהם. בין הספק לבטחון, הקול הסדוק לזה הברור, המלא.

הלוואי שיהיה לי הבטחון בתפילה, בשאיפות לחיים, בדרך שלי, כמו שיש למאיר אריאל בשיר.

לא תעתועי הזמן או אשליות מקום יעצרו אותו. זה בדרך, זה בא, זה כבר קורה.