בלוג מגירה

לא מזמן נזכרתי בעצמי לפני כמעט 20 שנה. מוזר לחשוב על עצמי במושגים כמו "לפני 20 שנה". בכל אופן הזכרון שעלה היה אחד מרגעי השביזות שהייתי נתקף בהם בפנימיה. כשרגע כזה היה מגיע הייתי מחשיך את החדר למעט נורת קריאה צבועה אדום, אוטם אותו מן החוץ, שם מוסיקה (הייתי נותן הרבה לדעת איזו), ומתעבר במיטתי עד יעבור זעם (או עד ארוחת ערב - המוקדם מביניהם).

באותם רגעים הכל מסביב היה נעלם: המגרש התמיד רועש בחוץ, החברים בשאר החדרים וגם אלו שאיתי בחדר. נשארתי אני, רחוק מהמציאות, עטוף בחושך אדמומי.

אני יודע מה אתם חושבים: פנימיה, בית הרוס, עצב. ברור. אך לא היא. כבן קיבוץ, הפנימיה היא חלק מהמסלול, והתקופה שם היתה אחת התקופות היפות בחיי.

והיום, גם אחרי שקצת למדתי למלל, השיטה בעצם לא השתנתה. יודעים לאן נכנסים ויודעים שגם זה יעבור.

אם אני בר מזל, אני בדיוק בנסיעה, כשברדיו שיר שנותר בראש לגוש בגרון. אם אני ממש בר מזל אז עולה לחלוחית או לפחות איזו נשימה עמוקה.

אם יורדת דמעה, זאת זכיה בפיס. וגם אם לא ברור לי על מה ולמה, אני מבין שזה במקום ובדיוק בזמן, כי עובדה - היא יורדת.

אני מגביר את המוסיקה ואת המהירות. לא מביט אל שכני הנהגים, מתמסר לשיר ולאורות האדומים הנמתחים לאורך הדרך הביתה.