"...כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם." (בראשית מ"ב פסוק כ"ג)
"...אֲרֵי מְתֻרְגְּמָן, הֲוָה בֵּינֵיהוֹן. " (תרגום אונקלוס, שם)
טירונות. לב ההויה הצה"לית החריפה. אי שם בדרום - אמצע שום מקום. היום עובר מארוחה לארוחה, אנחת רווחה מגיעה ב-18:30, ו... חוזר חלילה. לרוב אכלנו במטבח הפלוגתי ליד המאהל בקצה הבסיס. אוכל צה"לי, לחם, גבינות, מלפפון. מעט חלבונים, הרבה פחמימות. בעת רצון, זכינו מדי פעם לעלות לרגל אל חדר האוכל המרכזי. התור הארוך והמיוזע בצמוד לקיר החזית, עובר על פני חלון הקונדיטוריה של המטבח. חלון סורגים נמוך, וממנו יוצא ריח אפיה חזק וטוב, שהתביישנו לעמוד בסביבתו ולחללו. מאחורי הסורגים עבד הטבח-קונדיטור. הוא היה רוסי גדול, עם פני תינוק - שהיו נראות לסירוגין כאשר שחה על השלחון בעת עריכת הבצק - שקיות אבקת אפיה מתחת לעיניו הכחולות והעצובות תמיד. בלי מילים, היו נפגשות העיניים העצובות, כשבניהם סורגים, וברגע של חמלה ואולי הזדהות, הוא נתן לנו בורקס חם וטרי, שבתוכו מבחינתנו, היתה יותר ממחית תפו"א. הטריות, הרכות והחום של המאפה קיפלו בתוכם את מה שלא היה להשיג באמצע המדבר של הטירונות, והיה כה חסר. אכלנו אותו מיד, לא מאמינים למזלנו הטוב, מקבלים את הכוויה באהבה. כשזה טרי, זה מחליק בגרון, מפזר את החום בחלל הבטן, מנחם ומפצה. רגעי חסד כאלו אני מנסה בכל כוחי לנצור. כשהם באים, הרגעים הללו, הם מאפילים - או בעצם מטילים אור חזק - על כל השאר שהיה שם. זכרונות אחרים שגם אם לא משתדלים במיוחד הם נחרטים.
* * *
בברגן (נורבגיה) ביליתי בסוף השבוע השלישי בטיול. הזמנתי מקום בהוסטל במרכזה של העיר. החדר שלנתי בו היה ענק, בלי חלונות ובו, בשורה ישרה, שש עשרה מיטות קומותיים. אויר דחוס, סדינים לבנים. בלילות, קצת כמו בטירונות או במילואים, צריך לסבול ריחות, אנחות, חריקות, נחירות וחיות אחרות. במצב הזה אני מבלה בחדר כמה שפחות. ב"סלון" של ההוסטל יש הרבה מקום: כל חבורה בענינייה, כל אחד בספרו או מול תיבת הדוא"ל שלו. אני מסתכל סביבי, מחפש סימן לתקשורת וכלום, אין עם מי לדבר. אני מתיישב. טיילת צעירה מתקרבת לעברי ומתיישבת ליד הפסנתר. איש לא מבחין בה ולא מרגיש במעשיה. עושה רושם שגם היא בעולמה שלה ולא משגיחה על סביבתה. אחרי מספר של השתהות והשתעשעות, היא מתחילה לנגן. קטע קצר או יצירה קטנה, כך נדמה לי, אך האפקט באולם גדול: תו אחר תו, כל אחד מעולמו שלו, עוצר לרגע, מרים ראש או עיניים ולכל הפחות מטה אוזן. לכ-5 דקות ארוכות הסלון הגדול, כך נדמה, מצטמצם והופך לחלל קטן ומשותף ובו שקט והקשבה אמיתית. דוברי כל השפות התאחדו סביב המנגינה המחזירה לימי טרום בבל, אוחזים ברגע משותף שאין לא משמעות אחת אך כל אחד מבין אותו. אינני מכיר את הנעימה ואת שמה. סביר להניח שאם אשמע אותה, שוב לא אקשר אותה למקום ההוא, אך זאת כנראה הייתה היצירה הכי מרגשת שחויתי בחיי, וללא ספק רגע שיא בטיול. כשסיימה לנגן, שקט נעים של מבוכה והתעלות ירד על החדר, ואפילו מחיאות הכפיים, שלי ושל אחרים, לא הפרו אותו. פניתי אליה ושאלתי לשמה. "זה היה יפה", אמרתי לה, "יש עוד עשר דקות עד 22:00 (שעת שקט), אולי תנגני עוד משהו?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
