לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג מגירה

הרהורים, מסעות, מחשבות, סיפורים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2012

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות


חג הסוכות מזכיר לי את הספר ענבי זעם של ג'ון סטיינבק. 

טום הוציא את ראשו מהחלון. "יש איזה חוק נגד זה שאנשים יחנו כאן ללילה?"
האיש ראה רק את הטנדר. עיניו התמקדו בטום. "אין לי מושג," הוא אמר. "עצרנו כאן רק כי לא יכולנו להמשיך."
"יש מים בסביבה?"
האיש הצביע על צריף של תחנת דלק כחמש מאות מטרים הלאה. "יש להם מים והם מניחים לקחת דלי אחד."
טום היסס. "ובכן, נראה לך שנוכל לחנות לידך?"
האיש הרזה נראה נבוך. "המקום לא שלנו," אמר. "עצרנו כאן רק בגלל שהעגלה המחורבנת הזאת מסרבת לנסוע הלאה."
טום עמד על שלו: "בכל אופן היית כאן לפנינו. יש לך זכות לומר אם אתה מעוניין בשכנים או לא."
לתחינתו של טום להסברת הפנים נודע רושם מיידי. חיוך עלה על הפרצוף הרזה. "נו, ברור שכן, תרדו מהכביש. גאה לארח אתכם." והוא קרא: סיירי, יש לנו אורחים. צאי החוצה ותברכי אותם. "סיירי לא מרגישה טוב," הוא הוסיף. דשי האוהל נפתחו ואישה כמושה יצאה ממנו - פנים מקומטים כעלה יבש ועיניים שכמו מתלקחות בהם, עיניים שחורות המתבוננות כמדומה מתוך באר של אימה. קטנת קומה ורועדת, כדי שלא ליפול היא נאחזה באחד מדשי האוהל, והיד האוחזת ביריעה היתה שלד מכוסה עור מקומט. בדברה היה לקולה גון עמוק יפהפה, רך וגמיש, ועם זאת מצטלצל בהרמוניה. "ברך אותם בשמי," היא אמרה. "תגיד להם ברוכים הבאים."
(עמ' 179-180)

הספר, המלא הרמזים מהתנ"ך ומהברית החדשה, מתאר את יציאת מצרים של משפחה אחת, משפחה המגורשת מעל אדמתה והיא תרה אחר גאולה, ארץ מובטחת. משפחה היוצאת למסע אחר הפרנסה, ההישרדות. 
בדרכים הם פוגשים משפחות שונות, ממקומות שונים, אך עם סיפור דומה. היעד של כל משפחה אולי שונה אך נותר שווה במהותו ולכולם מטרה אחת. הם נוטים את אוהלם זה לצד זה ומיד נוצר חיבור טבעי על אותו רקע זהה ששלח אותם למסע.

אבא אמר: "זה קרה באוהל של מר ווילסון."
ג'ון הנהן בראשו: "הוא השאיל את האוהל."
"אנשים טובים וידידותיים," אמר אבא חרישית.
וילסון עמד לצד מכוניתו המקולקלת, וסיירי הלכה אל המזרן לשבת עם סבתא, אך סיירי נזהרה שלא לגעת בה.
אבא קרא: "מר וילסון!" האיש דשדש אליו והשתופף לישיבה, וסיירי באה ועמדה לצידו. אבא אמר: "אנחנו אסירי תודה לכם."
"אנחנו גאים לעזור," אמר וילסון.
"אנחנו מחויבים לכם," אמר אבא.
"אין מחויבות בזמן מיתה," אמר וילסון, וסיירי הדהדה את דבריו: "שום מחויבות."
אל אמר: "אני אסדר את המכונית שלכם - אני וטום נעשה את זה." ואל נראה גאה ביכולתו להשיב טובה תחת טובה בשם המשפחה.
"אנחנו זקוקים לקצת עזרה," וילסון הכיר בסילוק המחויבות.
(עמ' 186)

הקירות הדקים, האווריריים, הפתחים הגדולים, מזמינים האזנה ושיחה. מזמינים קירבה.
ע"פ המסורת, סוכות בא להזכיר לנו את תקופת נדודינו במדבר, עת היינו ספונים בסוכות. ואולי הוא בא להחזיר אותנו, ולו במעט, אל אותה חוויה של יחד במסע ארוך אל יעד משותף, לעיתים לא ברור. יחד במעט רגעי הטוב ובלא מעט זמנים של רע ועד מר. ולמרות זאת ובעצם בזכות זאת - יחד. אולי החג אמור להזכיר לנו שתמיד יש מסע משותף ללכת בו ולשאת אותו.
אולי לא היציאה עצמה ממצרים (אותה מזכיר האדם המאמין בתפילתו כל בוקר) היא המאורע המכונן של עם ישראל, אלא אותה הדרך שעברנו (כן, אנחנו), מסע ארוך במדבר, 40 שנות גיבוש עד לירדן, עד למסע הבא.
  
אל פנה ימינה לדרך החצץ, והאורות הצהובים רטטו על האדמה. עצי הפרי נעלמו עכשיו ואת מקומם תפסו שתילי כותנה. הם התקדמו עשרים מייל בעד הכותנה, פונים, מתפתלים עם מתווה הדרכים הכפריות. הדרך התקדמה במקביל לערוץ מלא צמחיה, פנתה וחצתה גשר בטון ונמשכה לצדו השני של הנחל. והלאה, בשולי הערוץ האירו הפנסים טור של קרונות מטען אדומים, נטולי גלגלים; ושלט גדול בשולי הדרך שעליו נכתב: "דרושים קוטפי כותנה".
(עמ' 539)

בני ישראל ישבו בסוכות כל השנה. החג, "הוצמד" לתקופת האסיף, כחג חקלאי שבו נשמרו היבולים על ידי אנשים שישבו בסוכות (שומרות).
החקלאי יוצא החוצה לשדותיו, בתפר שבין השרב לגשם, אסיף לזריעה, מבקש לחבר מחזור ישן למחזור חדש, בין שלף ללובן של כותנה המוכנה להאסף.
 
 קראתי טקסט יפה בפרסומת (קרדיט ל"מפלים - המרכז להעצמה") באחד מעלוני השבת, הנשען על עניין הנדון במסכת שבת (כג:). נשאלת שם השאלה כאשר לאדם עני אין מספיק כסף גם לנר חנוכה וגם לנר שבת, מה עדיף?

"אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו"
נר שבת עדיף.
נר של שלום עדיף.
משפחה קודמת ללאומיות.
היסודות לבניין של העם
הוא יסוד הבית האחד.
 
יש כח וצורך ליחד, אבל כמו בכל דבר רצוי במידה. הנסיון הקיבוצי שלי מלמד אותי את שני הדברים. וכך גם סוכות. אנו יוצאים החוצה אבל רק לשבעה ימים (בקושי), מקשיבים לתמורות הבאות ורואים את מזג האויר המשתנה, שרב מתחלף בגשם (שלא יהרוס את הקישוטים), השנה אפילו הייתה הופעה משותפת.
יושבים עם חברים ושכנים, מעריכים את מה שיש לנו מסביב, ולבסוף חוזרים הביתה, כל אחד לעצמו, לבד, מחוזק. חזק.
נכתב על ידי , 11/10/2012 20:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




כינוי: 

בן: 47

Google:  איתי וגשל

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיתי וגשל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איתי וגשל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)