| 11/2012
אבידות ומציאות
נגמרו החגים, התחילה השנה
חתן תורה, חתן בראשית. תפילה לגשם.
אני שוב מתחיל לקרוא מבראשית: בריאת האדם וגירושו מגן העדן. בריאת העולם והמבול. מגדל בבל.
המגדל נבנה מתוך פחד. פחד מאיבוד הדרך חזרה, פחד מהבחוץ, פחד מהשונה.
רוב הפרשנים רואים ב"פירוק" מגדל בבל ופיזורם על פני הארץ כעונש לאנשי אותה העיר. אך אולי זה הדבר הכי טוב שקרה להם. הפצתם על פני הארץ חייבה אותם למצוא דרכים חדשות, שפות חדשות, לברוא תרבות חדשה לעצמם. לראות עולם.
לצאת מהגולם ולעוף, להתפתח.
אברם נשלח מכל מה שהכיר במחי לך-לך. עזב את ביתו, מולדת, ארצו - הורחק מכל מרכיבי זהותו, כדי להמציא עצמו מחדש במקום אחר, חדש. לברוא עם.
והורי הפרטיים עזבו את תל אביב וירושלים והמציאו את עצמם בתור קיבוצניקים.
ואני לא יודע לבחור את מה לאבד ומה אמצא.
רחל אימנו בלידתה את יוסף אומרת: "אסף ה' את חרפתי" ומיד אחר כך "ותקרא את שמו יוסף" (בראשית ל')
וכך דבר נגמר ואחר מתחיל. והמרחק שבין קץ ליקיצה, בין סוף להוספה, אם קיים הוא הרי הוא כהרף עין.
אבידות שהן מציאות.
יש אי בים האגאי, לא רחוק מתורכיה, שבו הזקנים שוכחים למות. הרבה מהם חוצים את גילאי ה-85 וה-90 וממשיכים בשגרתם. אחד מהם, אחרי שהחליט לוותר על מאבק במחלת הסרטן באמריקה ובמקום זאת בחר למות בכפר הולדתו, בסופו של דבר נרפא מהמחלה ללא טיפול רפואי.
ה"סוד" של המקום לא ברור, אבל בכתבה הנ"ל ("הארץ") מתואר סגנון חייהם של יושבי האי: הולכים לישון מאוחר וקמים ביקיצה טבעית, עובדים שעות מעטות, שינה בצהרים - חובה, תזונה מסורתית של האי שמסתבר שהיא גם בריאה, הרבה תה ויין, ומעל הכל - סיבה לקום בבוקר. אלמנט נוסף אך לא פחות חשוב, הוא קהילה פעילה, מעורבת ועוטפת ויש להודות, גם חטטנית במידה.
מובן שבסגנון חיים המתואר אין מקום למה שהעולם המערבי מכנה "מותרות" או אפילו דברים מובנים מאליהם בשבלינו (קולנוע, טלביזיה, חטיפים וכד') הם שם דבר לא מוכר ולא נחוץ.
ויתור ויתרון, איבוד בשביל מציאוּ ת.
בסרט גן עדן של רן טל, אני נפגש עם אנשים המבקרים קבוע בסחנה הוא גן השלושה. לאורכו של הסרט כל אחד מספר סיפור מחייו או את סיפור חייו.
אבל אם מקשיבים טוב לסיפור ולשתיקותיו, שומעים בין השורות אבידות ומציאות.
מצמרר במיוחד הוא סיפורו של יקה בן 92 מאחד הקיבוצים בעמק, המספר על בכיו בתחנת הרכבת אחרי פרידה ממשפחתו ועל אותו נאצי שמעודד אותו באומרו "טוב שאתה נוסע לפלסטינה, טוב מאוד".
אותו יקה, אמנם כבר מתקשה בשחייה, אך הוא ממשיך להתמיד, והוא מעניק לי תמונת נחמה פואטית: לא צריך להיות שחיין גדול כדי להשאיר מעגלים הולכים וגדלים במים העוטפים אותו ואת רעיו השחיינים.
אלו מציאות שלו, ואלו חיב להכריז.
אלו מציאות שלו, מצא פרות מפזרין, מעות מפזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבלה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר... (בבא מציעא משנה א')
אלו מציאות שלו? אבל באמת שלו? אלו שצריך לאסוף אותן. לעבוד בשבילם. אותם מרוויחים באמת. אלו מציאות שלו.
אדם על אדמתו. אברהם הרחק ממולדתו. אנשי בבל בלי דרך הביתה.
| |
| כינוי:
בן: 47 Google:
איתי וגשלתמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
