| 11/2012
פוסט מבצע
1. על אביתר בנאי עובר
משהו. זה ברור. לא צריך לראות את השינויים הפיזיים כדי להבין, מספיק להקשיב
לשירים. ניכר שהוא מאוד קשוב לעצמו. שלא כמו חלק מהעוברים תהליכים דומים
הוא כותב על עצמו ועל שעובר עליו. את הטקסטים היהודיים הוא משלב לפי ההקשר.
ועם כל זאת הכתיבה שלו מתרוממת מעל המגזר. הוא משאיר רווחים גדולים בין
השורות ומשאיר מקום גם לאחרים להכנס.
השבוע הייתי בהופעה של אביתר בנאי ביחד עם הרב פרומן בקיבוץ עלומים. הייתה
אוירה מיוחדת בזכות שני אלה. ישבתי בשורה הראשונה ויכולתי לראות שאביתר
יודע להקשיב גם לאחר. לרב, לקהל, למתרחש. עם עיניים נוצצות, מביט אל הקהל,
מחפש עידוד או תשובה. העיבודים המינימילסטיים (גיטרה וקלידים), מבליטים את
המילים, חושפים את הכוונה, ההתכוונות.
הרב פרומן דיבר על התלהבות שמגרשת את הרוח הרעה ובשירים גיליתי חוץ מתפילה והודיה, גם התלהבות כזאת, שקטה אמנם, אבל חזקה.
|
מתנות / אביתר בנאי
כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם
כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם
כשאני יוצא מזה ואני יוצא מזה
סולם זהב בקצה של בור
הגוף יש לו סוף לנשמה אין לה סוף אין לה סוף
תן לשינוי לצמוח אל תפחד מהפחד
את מי אני אוהב אותך או אותי
למי אני נאמן לך או לי
גם את עם מישהו לומדת לאהוב
כמו שאני עם מישהי לומד לאהוב
בשבילי הכאב והפרידה
אני בדרך הבייתה היא רגש הצלה קרקע פוריה
תן לשינוי לצמוח אל תפחד מהפחד ופחד הוא רגע
זה רגע לפני בין לילה ליום
הפחד הוא שער
תן לשינוי לצמוח אל תפחד מהפחד
כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם
|
משהו עובר על אביתר בנאי. כל הזמן. אחרת השירים שלו היו מפסיקים לעניין.
2. "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה" (בראשית י"ח ט"ו)
הפחד מכחיש את הצחוק, דוחק אותו, מבטלו.
3. את יצחק אבינו הפחד ליווה כל חייו. מפחד הוריו
כשנתבשרו שבגילם המופלג אמורים ללדת ולגדל אותו, דרך המאורע המכונן של חייו
- העקידה ואפילו עד בנו יעקב שנשבע "בפחד אביו יצחק".
ועם זאת שמו יצחק, כמו מנסה לאזן או להתגבר על הגורל שלו.
ובאמת, כדי לעבור מפחד לצחוק צריך אומץ, צריך להשתנות, צריך למחוק, צריך לחמוק.ואולי יש עוד דרך לעשות את המעבר החד הזה:
"וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ו ח')
במקום עם אהבה הפחד הופך לצחוק
4. אולי צריך לדעת לפעמים איך להיעלם. צריך לנסות. אולי אין דרך אחרת להשתנות.
(התגנבות יחידים, יהושע קנז)
5. המעגלים החברתיים שלי לא מתרחבים כבר כמה שנים. מתקופת הלימודים יש לי חבר אחד וכל השאר על אש קטנה בפייסבוק. לתקופות הצבא השונות בכלל אין זכר. נישארו החברים מהתיכון והקיבוץ.
גם במקומות העבודה השונים שעבדתי בהם השתדלתי לשמור על קשרי עבודה בלבד. ערבי גיבוש עשו לי פריחה והשתדלתי להבריז. אם הייתה חתונה או בר מצוה ניסיתי למצוא תירוץ לא להיות.
ובכל זאת, לאחרונה ישנה תזוזה.
נאלצתי ללכת לחתונת בת של חבר (?) מהעבודה ולו בשביל "שלום בית". התכוונתי לבוא בכדי לצאת ידי חובה, להגיד "מזל טוב" וללכת. אבל למציאות הייתה תוכנית אחרת. הצטופפנו חברי העבודה, שנים עשר במספר, בשולחן אחד. השיחה קלחה, האוירה הייתה נעימה ובללי ששמתי לב נהנתי. בנסיון אחרון לשמור על גבולות הטריטוריה, לא נשארתי לריקודים וחתכתי אחרי הקינוח (השני).
לכאורה "מעידה" חד פעמית, כך לפחות חשבתי. ואז הגיע צו 8.
אני וצבא זה
לא צמד חמד בלשון המעטה. כשקוראים לי אני מנסה להתחמק. אם אני לא מצליח אז
אני מנסה למשוך את הזמן ולהגיע מאוחר ככל האפשר. וכשאני שם אני ממש לא אוהב
את עצמי, את מה שנהיה ממני - טיפוס שלילי ועצל. ממש רגרסיה. (ועוד לא
דיברנו על התפקיד הקבוע שלי בשרות - תורן מטבח).
גם הפעם זה התחיל כך, צו בערב שבת - הגעתי בשבת, רק כדי למרוח את הזמן
בהתארגנויות אין סופיות עד יום שני (או אולי ראשון? הזמן מתמוסס). אבל
האוירה הייתה יותר חיובית ככל שהזמן עבר. כשנשארנו רק הצוות הגענו לשיאנו.
היינו חבורה מגניבה, צחקנו הרבה וקצת עבדנו. ניצלנו את כל הזמן שנתנו לנו. סביב מדורה צפינו במופע פירוטכניקה של כיפת ברזל, סיפרנו
הרבה סיפורים, דיברנו על כל הנושאים, הרבה קפה ולא מעט אוכל, הצטלמנו לעיתון. ותוך כדי שאנחנו
מתוודעים אחד לשני אני גם לאט לאט מכיר את עצמי, או אולי ממציא את עצמי
מחדש.
קשה לי להודות בזה אבל אין לי ברירה. אני משתנה. אני מושך את הזמן אבל הנה זה בא: נהנתי במילואים. אבן נגולה.
זה מכה בי חזק.
מערער אותי. מקום שכל כך הגדיר את זהותי - הסלידה מצבא - דווקא שם אני
משתנה, ממש בגבולות, הקוים האדומים. אבל החלטתי שאני לא מפחד. אני מחבק את
הפחד בשתי ידיים, מבין שהוא שלי, שהוא אני.
| |
| כינוי:
בן: 47 Google:
איתי וגשלתמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
