בלוג מגירה

בפרשת מקץ, ספר בראשית, אנחנו קוראים על פרעה החולם שני חלומות בלילה אחד. החלומות מטלטלים אותו כל כך, ששנתו נודדת.

הנטייה של הפרשנים ואנחנו בעקבותיהם לזכור את פרעה כרשע, הרע האולטימטיבי (עברנו את פרעה- נעבור גם את זה וכו'). לקראת הבחירות המתרגשות ובאות אני בוחר ללמד עליו זכות.

פרעה, כמנהיג העם המצרי, מבין שאין זה סתם חלום, של אדם רגיל. החלום כל כך סתום אך, עם זאת, כל כך ברור, קוהרנטי שחייב להיות לו משמעות חשובה, משפיעה. נדודי השינה כמו מתחברים אל חוסר השקט שהוא חווה עם בוקר כשהוא מקשיב לפירושים הבלתי מספקים שנותנים לו החרטומים (שע"פ הפרשנים הם פירושים אישיים כאילו בפרעה החלום מדבר).

הפתרון לחלומות מגיע רק אחרי שאחד השרים מזכיר את חטאיו. הפתרון נשמע לפרעה כל כך נכון ומתאים עד שהוא מוריד את עצמו בדרגה ומזכיר את אלוהים בהקשר של יוסף, פותר החלומות ("איש אשר רוח אלוהים בו").

ואני לא יכול שלא לתהות על ההווה: האם מנהיגנו גם חשים - כמו פרעה - בגודל האחריות ובכובד התפקיד? האם גם הם מאזינים ל"מקרובים", "שרים" ולכל מי שרק אפשר עד אשר נשמע להם הפתרון המתאים ביותר? האם גם שנתם נודדת, ולו מפעם לפעם?

שנתי נודדת. אנחנו בונים בית, ועוד איך היא נודדת. אפילו אם ננטרל את העניין הכספי, הבחירות שיש לעשות, ההחלטות. בחירת אדריכל, הבנת הצרכים, הפנמת הרצונות והיכולות, מ"ר, מספר חדרים, פתחים ועוד ועוד.

ולא דיברתי על קבלן, קירות, צבע, חרסינות, בלטות, חלונות, אלומיניום ועוד הרבה דברים שלא הזכרתי ושעוד לא גיליתי.

החלומות שלי הם בהקיץ. אני חי אותם ברגע "מת" בעבודה, בהליכה לסופר ובעיקר בנסיעות. החלום (נסיעה לחו"ל, כתיבת תסריט, בניית בית) הוא זה שעוזר לי לקום בבוקר. החלום הנוכחי - בניית הבית - מתחיל להתגשם. אני מניח שאוכל הרבה מרורים עד לתפוח בדבש (טפו טפו טפו) בראש השנה הקרוב. הרבה לילות נדודים, ימים של התלבטויות והכרעות קשות.

גם ביבשת ארופה, בחלקה הצפוני והנאור, הצעירים מחפשים משמעות (או חלומות?). הדת הישנה רחוקה מהם, נגמרו המלחמות. בעידן אינדווידואליסטי הם מחפשים משמעות לחייהם. הם וקרוביהם משלמים מחיר כבדכדי להשיג איזו נקודת ייחוס ואחיזה, ובעיקר שייכות. בטלביזיה מראים שרבים מהם מגלים את האיסלם וחלקם את הג'יהאד. חלל ריק סופו להתמלא.

בחזרה לפוליטיקה ומנהיגים. נדמה לי שהאמירה היחידה שאני זוכר - ובוודאי הכי מפורסמת - של לקיחת אחריות אמיתית, גם אם אחרי משבר גדול ובסוף דרך, הוא המשפט הקצר ומכמיר הלב של בגין: "אינני יכול עוד"