בלוג מגירה

לא מזמן קראתי כתבה באינטרנט על האנוסים בברזיל. מסתבר שיש לא מעט מהם שהגיעו עם הכובשים הפורטוגלים. שמירת הזהות שלהם מרתק אותי. הם משמרים מנהגים בלי לדעת את מקורם, ובטח לא את טעמם. מנקים את הבית ביום שישי אחר הצהרים ומחליפים בגדים, אבל לא מנקים את משקוף הדלת כי שם זה "מקום קדוש". ועוד דוגמאות כאלו. והכל תחת חשאיות ולעולם בתוך הבית. כשממקדים את המבט למסורת שלהם, למה שעבר מדור לדור, מגלים שהדבר האמיתי, הנקי, שעבר מאב לבן ומאם לבת, אחרי שמקלפים את הקליפה של המנהגים, זה הפחד.

בבחירות האחרונות נחשפנו ביתר לעניין המסורתיות בהצבעה. אנשים שהחליטו לא להצביע למי שהם רגילים, מאחורי הפרגוד חזרו להרגלם בגלל שאבא וסבא הצביעו באותו פתק. למרות שרע ולמרות השאיפה לשינוי. גם כאן מה שעבר מדור לדור הוא הרתיעה, שלא לומר סלידה, ממפלגת השלטון הישנה שלא ספרה אותם מעולם. (ומכאן אפשר ללמוד למה "מפלגות אוירה" המופיעות מפעם לפעם - מצליחות, בהיותם אלטרנטיבה - לא זה ולא זה).

לארונה נפטר בקיבוצי אחד ממיסדיו. אדם בן 87 שהיה פעיל עד יומו האחרון, מוכר גם מחוץ לקיבוצנו הקטנטן בפעילותו הענפה בחקלאות והתיישבות.

כשהאזנתי לילדיו שהספידו אותו, מספרים איך אביהם היה ועודנו משפיע בחייהם שלהם, בבחירות שלהם, מי שהם, כל כובד האחריות של "והגדת לבנך" פתאום ירד על כתפי. במובן הרחב של היומיום. איך משפט קטן אחד שאני אומר לבני או מעשה שאני עושה (או לא עושה) יכול להיקלט אצלו ולהובילו בדרך - מי ידע לאן. 

ושוב אנו בליל הסדר. ערב שכל כולו מסתובב סביב "והגדת לבנך". הילדים גדלים ואיתם מתחדדת המצווה ואני נדרש אליה ולמשמעויות שהיא טומנת בחובה. אני מאחל לנו שנדע למצוא ולהעביר הלאה לדור הבא, את טעם המנהגים והמצוות שלנו ולא את הפחד מהחטא. להבין את משמעות היציאה לחרות ולא את הרתיעה מהעבדות. ללמוד וללמד הכרת ואהבת עצמנו - בני ישראל, ולא את שנאת פרעה.