..."ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל
החומה, ופסלי אנשים ושאר בעלי חיים העשויים אבן ועץ וחומרים מחומרים שונים, וכדרכו
של עולם - חלק מנושאי הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם ישתוקו".
"משונה", אמר, "תמונתך, ומשונים אסיריך".
"הם דומים לנו", אמרתי אני, "שכן הגע עצמך: שמא סובר אתה, ראשית כל, שאנשים
הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם,
הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?".
"וכי כיצד יראו יותר מזה", אמר, "כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?".
"ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה)? כלום יראו יותר מצלליהם?".
"מובן שלא".
"ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו, שאלה הם הדברים
עצמם?".
"בהכרח".
"ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד
העובדים ישמיע קולו, שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?".
"חי זיוס! לדעתי, לא!" אמר.
"ומכל הבחינות אפוא", אמרתי אני, "יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין
בלתה?".
"הכרח גמור", אמר.
(מתוך משל המערה, אפלטון)
מערה. אנשים הבוהים בצלליות ושומעים קולות, זומבים משהו. אווירה כבדה של תקופה
אפילה.
הם דומים לנו? מה לזה ולי, אדם חופשי, החי בתקופה משוחררת שכל המראות והקולות
פתוחים לפניו, בכל הדרכים והמדיות האפשריות?
ובכל זאת משהו מצלצל מוכר.
בזמן האחרון אני מהרהר במשל הזה, שפגשתי אותו במסגרת לימודיי לפני עשר שנים.
המבט המקובע, הבהייה בתמונות מרצדות על הקיר, חוסר היכולת לעזוב, לקום, להתנתק.
כבילות.
כי זה הפייסבוק - מערת הצללים של חיי. גורמת לי להרגיש ששם, במערה, אלו "החיים
עצמם" (לייק לנתניהו על מטבע הלשון). ואם אני לא שם, כנראה שאני לא קיים, או לפחות
לא חי את החיים הטובים, תמיד הטובים.
לא תמצאו במערה הזאת תמונות של חברים סובלים בעבודה, או סרטונים של חופשה
שנהרסה בגלל מזג אוויר או סתם מריבה. לא תראו שם את ילדי השכן מדירים שינה מעיניו,
או ויכוח של חבר עם אשתו.
מושג ה"אמת", החבוט גם ככה, חוטף נוק אאוט. התמונות מפולטרות לעייפה, הסרטונים
חשודים בזיוף. כל כך הרבה צלליות מרצדות על הקיר, מטשטשות את החיים.
אך נדמה שיש עוד טוויסט בעלילה. כיאה לתקופה בה אנו חיים, המשל שלנו מתרחב למימד
נוסף, ובמקביל להיותנו קשורים ובוהים, יש לנו אפשרות להיות פעילים, להשתתף בנשף
המסכות ולהטיל צלליות בעצמנו על הקיר, עדיף צלליות של עצמנו. להוסיף שמן לאש
האשליה ולהשתתף בפולחן ה"אני" ובדת ה"שופוני". תנועה בין סביל לפעיל, מושלה ומשלה.
נופל בבור וחופר אחר לאחרים.
חבר אחד (שבדי, ברור) מטייל בחו"ל שבעה-שמונה חודשים בשנה! איך הוא מממן את כל
זה? אה, הנה תמונה שלו מהעבודה - גם בה הוא נראה כאילו הוא בבילוי. אוי, הקנאה...
שכח מלייק.
האצנים והמדוושים... אל תתחילו איתי בכלל. תמיד הם קמים ב-4:00 לפנות בוקר וחוזרים
מתנשפים, מזיעים אבל מאושרים! ותמיד היה מדהיםםם (כך במקור), והזריחה חבל על
הזמן!!1 (כך במקור) ואיך אתם לא בקטע??? "בואו לרוץ" זה "תבואו תעשו שבת" החדש.
חבר אחר, מצליחן כזה (ככה לפחות נראה לי בפייס), שלושה פוסטים ביום על עיסוקיו
המגוונים והמצליחים, ואין-ספור לייקים ותגובות מפרגנות.
הקנאה מתפתחת לכעס ומשם לעלבון ולשנאה, גם עצמית.
זאת עבודה, עבודה קשה, להזכיר לעצמי שאלו רק צלליות. לספר לעצמי - כדי להתגבר על
הקולות המהדהדים - שגם אני מטייל, מבלה (אפילו שאני לא יודע לעשות סלפי), פוגש
אנשים. גם לי יש ילדים חייכנים גאונים עם הברקות שלא נשמעו עד היום. למרות שלא
צילמתי, הקלטתי, פרסמתי, שיתפתי, הפצתי, לעסתי, דפדפתי.
אני יודע שאולי עדיף לעזוב את המערה, אבל נדמה לי שבין קבוצות החיטוט וההצצה לבין
דפי הרכילות, יש גם אור אמיתי ולא רק צלליות. קבוצות של עזרה וחסד, שמירה על קשר
וכדומה. או שאולי זה (עוד) סיפור שמכור-כבול מספר לעצמו.