"איך פעם העזתי לחשוב

שזה עוד יכול להיות

אני יכול עדיין להגשים

את כל החלומות

ומאז

רק תקוות מתנפצות

עוד יהיה

עוד יהיה לי פה טוב..."

חלק משיר שכתבתי ואפילו פירסמתי פה אי שם בגיל 16 או 17, כן כן...למעלה מעשור :)

יש דברים שלא משתנים (מסתבר) וחלק מה"בעיות" או האתגרים שלך ממשיכים לשוב ולחזור...

באיזשהו מקום זה נראה כמו לופ אחד גדול (של טעויות?).

הזמן עובר וחולף ואני עדיין מנסה להבין אם האותנטיות שלי גוברת או הולכת ופוחתת.

אני מאמין שכמו תמיד התשובה היא איפשהו באמצע (מאד בוגר מצידי נכון?),

והחיים הם הרי לא שחור ולבן כמו שחשבנו בגיל 16...

ברבדים מסוימים אני מצליח יותר להתבטא ו"להיות עצמי", מה שזה לא אומר בכלל...

ובאחרים זה מרגיש כאילו אני פועל על טייס אוטומטי ושולף תגובות מהשרוול שלי,

שיכול להיות שהן כבר בכלל מזמן לא מתאימות, רלוונטיות ושלא נדבר על יעילות.

האם "הלכתי לאיבוד" או שמא רק שכחתי להסתכל על הדרך? 

לאן כל זה מוביל אותי, עד היום, אין לי מושג...ואני חוגג 29 עוד מעט!

את הבלוג הזה התחלתי ב-2004 כשהייתי הרבה יותר תמים וחסר ניסיון מעכשיו,

הכל היה מלהיב, מרגש, חדש, נוגע...רציתי רק להתחבר עם אנשים.

היום...אני עדיין רוצה להתחבר עם אנשים, אבל נכנסו לתמונה כל כך הרבה פילטרים,

כל כך הרבה חומות ומגנים, ציניות, טינה ואכזבה...שזה בהחלט נהיה קשר יותר מבעבר.

זה לא כיף לבלות בחברתו של אדם מיואש, זה בטוח. 

למרות שזה נדמה שרוב האנשים לא שמים לב בכלל, אולי הם גם מיואשים בעצמם?

נדמה שרובנו מנסים רק "לסחוב" ולהמשיך הלאה...רק להמשיך ללכת בסוג של קו ישר ולא ליפול.

הבגרות משריינת בתוכה הרגלים, חלקם טובים, חלקם פחות, והם בתורם מעצבים את מי שאתה...

היום אני יכול להגיד שאני הרבה יותר "מתוסבך" ממה שאי פעם חשבתי, אפילו אז בתיכון כשרק התחלתי כאן.

היום אני מבין שיש דברים שהם באמת כמעט ולא ברי תיקון, ואם הם כן זה לוקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי שיקח.

אחד הדברים הכי חשובים ששווה ללמוד בגיל מוקדם זה - להקיף את עצמך באנשים הנכונים.

כמו בקלישאה, אתה באמת הופך להיות הממוצע של 5 האנשים הקרובים אליך, אם תבלה בחברתם מספיק זמן.

אז תבחרו היטב את 5 האנשים האלה, אין לכם מושג כמה זה גורם משפיע על החיים והעתיד שלכם,

לפעמים הרבה יותר מאיזה תואר עשיתם או לאיזו עבודה התקבלתם או לא התקבלתם...

כמו שתמיד אמרתי, הסוד נמצא בחיבור בינינו, שכל כך קשה להשאיר "אונליין" ככל שעובר הזמן.

אני שואל את עצמי האם הפכתי עבד לעצמי, להרגלים הרעים שלי, לחברים הרעים שלי (אלה שעוד שם), 

לאובססיות, לצרכים, למטרות פחות נעלות ממה שאני מכוון לעצמי.

האם אני אדם טוב ומוסרי כמו שחשבתי? האם אני כל כך שונה מאחרים כמו שחשבתי?

האם הפוטנציאל שלי באמת גדול יותר? האם אני כל כך יותר חכם...?

לפעמים זה נדמה ש"מכרתי את נשמתי לשטן", שבגדתי בשאיפותיי ובחלומותיי - 

לטובת הכסף, ההצלחה, הכבוד, המה שאנשים יחשבו, הפוזה, האיך שהכל נראה.

ואיך זה כל כך קל לגרום להכל להיראות מושלם כל כך מבחוץ.

היופי בפלטפורמה הזו של ישרא-בלוג שהיא כל כך שונה וכל כך אמיתית יותר מתצוגת השווא של אינסטגרם,

או של פייסבוק...איפה שכל מי שמכיר איתנו נמצא ועוקב בשבע עיניים לבדוק עד כמה התקדמנו ומה מצבנו.

ולפעמים אנשים לא מבינים...שלפעמים יכול "להיות לך הכל" ועדיין, הדברים יכולים להרגיש די מחורבן.

וממשיכים לאמר לי אתה כפוי טובה...אתה מצליח מרוויח חכם יפה מוכשר וכל הבלה בלה.

וגם כשזה נכון עדיין אני מרגיש רחוק כל כך מהאמת שלי, רחוק כל כך מלהיות מסוגל להביע את עצמי,

כל כך רחוק מלהיות מסוגל אפילו לסיים את הפוסט הזה, כי שוב הפריעו לי באמצע עם העבודה (ב23:30 בלילה ביום חמישי).

ככה זה כשיש לך עסק...גאד פאקינג דמאט.

מה שבטוח העבודה לא נגמרת, והאמת היא שככל שאתה מתקדם היא רק הולכת ונהיית יותר ויותר קשה.

או לפחות ככה זה היה עד עכשיו.

אין בי אהבה, אני מלא כעס, אכזבה טינה ולפעמים אפילו מרגיש שאני שונא את כולם.

נו, יש דברים שבכל זאת לא משתנים מגיל 16 :)

כשהכל מעצבן אותך כל הזמן אתה יודע שמשהו לא בשורה...ושסטית רחוק מהדרך שלך.

איך חוזרים לשם? איך חוזרים לאהבה והאם אי פעם באמת הייתי שם בכלל?

לא מסתכל לאנשים בעיניים, לא מחייך כמעט, בעיקר מתחמק ובורח...

רוצה לבכות מתחת לשמיכה אבל צריך להמשיך לתת שואו ולהביא לחם הביתה מה שנקרא.

מה עוד מה עוד...מאז שהתחלתי את העסק הזה לפני שלוש שנים כמעט לא הייתה לי חברה,

רק דייטים, סטוצים, נסיונות כושלים, ועוד נסיונות כושלים, ועוד סקס, ועוד דברים מהסוג הזה.

וואלה, לא ממש מעניין. שום דבר לא "נתפס". אולי אני באמת זה שלא "תפיס" עכשיו בכלל.

וואלה זה הפך להיות ראנט אחד גדול, מעניין. אז מה נסיים בקצת אופטימיות?

יאללה כוס אמק, גיל 30 אפילו עדיין לא כאן. 

אני באמת מקווה שהטוב ביותר עדיין לפני, כי אם הוא מאחורי אז אנחנו בצרה מה שנקרא ;)

חוויתי כמעט כל דבר שאני יכול לדמיין אבל המשמעות או התשובה עדיין לא נמצאה בשום שלב.

אולי אני צריך להגיע למימדים יותר גדולים של הצלחה? של נתינה? של אהבה?

מה לעזאזל אני צריך לעשות בכלל...נאחז בערכים תלושים שהמצאתי לעצמי.

ואולי זה כל מה שיש וכל מה שאפשר, וצריך רק לדעת ללמוד ליהנות מהמשחק...

האמת לאמיתה היא שעד עכשיו, רוב הזמן אני לא נהנה ממנו בכלל.