מנהל המשימות של עצמי....
הלוואי ויכולתי לפתוח אלפי יישומים, וברגע שאני רואה שמשהו לא מתפקד, התיישן ונהיה לא רלוונטי פשוט לסגור אותו בלחיצת כפתור.
בלי הסברים מיוחדים..
פשוט שיקול דעת אחד.
אני רוצה לשתף...
לשתף במטרה להדחיק.
כבר אמרתי את זה פעמים קודמות.... אני כותבת רק כשרע לי.
בכל מקרה, אני מעורבת בקשר רומנטי כבר די הרבה זמן עם אותו אחד...
היו הרבה הפסקות שקטעו את הרצף...
מפעם לפעם זה נהיה רציני יותר ויותר....
הפעם האחרונה שזה הפסיק... זה היה מאוד טראומטי בשבילי, היה לי קשה להתגבר אבל איכשהו לקחתי את עצמי בידיים.
עברתי בין עבודות , ובאחת מהעבודות הכרתי אדם.
הוא התיאור המפורט לאדם מושלם.פשוט הפנטזיה שלי.
הדבר היחידי שביאס היה הגובה שלו אבל מרוב שכל השאר היה מושלם זה היה נסלח.
בכל משמרת שהיינו עובדים ביחד הרגשתי שיש 'קליק' בינינו...
אז התחלתי לפתח איתו שיחות וראיתי שהוא לא אדם של שיחות...
ויתרתי והשארתי אותו רק בגדר פנטזיה..
הרגשות שלי נשארו והזמן עשה את שלו וחזרתי לאקס המיתולוגי שלי.
עברו כמה חודשים טובים ובכל משמרת שהייתה לי ולמר X , הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת וזה היה מעצבים.
גיליתי באחת המשמרות שיש לו חברה כבר איזה 5+ שנים והסיכויים שלי איתו ממש קטנים.
אז ויתרתי לגמרי, למרות המשיכה המטורפת שלי אליו.
הזמן עבר , התפטרתי מהעבודה הזו וכך גם לא ראיתי אותו יותר.
מידי פעם התכתבנו באסמסים אבל זה היה שטחי.
לאט לאט התנתק הקשר.
הדבר האחרון שידעתי עליו הוא זה שהוא עובר דירה לראשון לציון, אז אחרי חודשיים של נתק החלטתי לשלוח לו הודעה לראות מה מצבו.
אופי ההודעות שקיבלתי בחזרה הדליק לי נורה אדומה.
הרגשתי שיש פה משהו מעבר ל"התעדכנות"...
הייתי בבית קפה עם חברה קרובה מתי שהתכתבתי איתו באסמסים ושיתפתי אותה בהרגשה שלי לגבי האווירה של האסמסים...
היא שכנעה אותי שלא מדובר במשהו חשוב ושזה בראש שלי...
לאור העניינים הקודמים והרגשות המעורבים נתתי לעצמי להאמין בזה.
העניינים עם החבר שלי הגיעו לנקודת משבר לאחר שאחותי בעלה והילד שלהם עברו לגור אצלנו בדירה וכתוצאה מכך אין לנו פרטיות יותר..
אז באופן כמעט אוטומטי נפגשנו פחות , והרגשתי הרבה רגשות מעורבים בנושא...
כשישבתי בבית הקפה עם החברה שלי אז דיברנו גם על זה ואז הגענו למסקנה שאני צריכה ללכת כי הוא רק ידיד ואין סיבה לא לשמור על קשר עם ידידים.
באסמסים שהתכתבנו התברר לי שבסוף הוא לא עבר לראשון לציון אלא נשאר ברחובות, לא רק שהוא נשאר ברחובות... הוא גר ממש קרוב אלי.
בהתרגשות קלה אמרתי לו שסבבה, שאני אהיה אצלו ב1.
נפגשנו ברחוב שלו , והוא שואל אותי"נו התגעגעת?"
בחיוך שובה הלב שלו...
אז הגענו לדירה שלו, נכנסנו לשיחות עמוקות...
ילדות, עבודה, אנשים, טיפוסים....
הכלבה המתוקה שלו [שכנראה שלא תראה אותי שוב יותר] באה קרוב אליי כדי לקבל מעט יחס
ליטפתי אותה הרבה, היא הייתה צמאה ליחס, משהו שהרגשתי שאני מתחברת אליו...
הוא זרק הערה לאוויר שאפילו אותו לא מלטפים ככה.
בגלל שהוא עבר לדירה לא מזמן , אין לו מזגן בסלון , רק בחדר שינה,
אז הייתה סיבה נוחה לעבור לחדר.
כשישבנו בסלון אז הוא הפעיל מוזיקה, דיברנו כשברקע שירים מקפיצים, שקטים , מוכרים ופחות מוכרים.
כשעברנו לחדר המוזיקה נשמעה במעומעם יותר, הייתה אווירה טובה...
נכנסנו לחדר, ופשוט המשכנו את השיחה, הייתי קצת בהלם, לא הבנתי שאני איתו.בדירה.לבד.
התגשמות כל הפנטזיות שלי במהלך כל המשמרות שעבדנו ביחד...
אז אנחנו בחדר, המזגן הקפיא כי אין לו סוללות לשלט אז אין אפשרות לשלוט במעלות, אז קפאתי לי בשקט בהתחלה.
אני יושבת בקצה של המיטה והוא נשכב.
העיניים שלו היו אדומות מעייפות, הוא סיפר שהוא היה בים בבוקר ובגלל זה העייפות שמלווה במחסור שעות שינה מרובות במהלך השבוע האחרון.
במשמרות שלנו תמיד היו לו בעיות בגב , אז כשהוא התלונן על כאבים בגב הזכרתי לו שכבר דיברנו על זה והתחלנו להעלות עוד זכרונות מהעבודה ביחד.
באחת המשמרות הוא שאל אותי "ממתי את עם שיער אדום?" אז אמרתי לו שהוא הכיר אותי עם שיער אדום, והוא אמר לי שהאורך של השיער שלי מהמם , (השיער שלי הגיע עד התחת בתלתלים)
אז הייתי אצלו ובדיוק הסתפרתי יום לפני, ואז הוא אמר לי "הסתפרת..." אז אמרתי לו שהקצוות היו ממש שרופים ואחותי החליטה לספר אותי קצוות...
אז הוא התחיל ללטף לי את השיער ולבדוק לאן הוא מגיע. ואני עדיין יושבת בקצה המיטה
דיברנו על זה שכשישנים אז חייבים לחבק כרית, ואז כשהצד שלה מתחמם להחליף צד חח
הוא שם לעצמו כרית על הראש והתחיל לעשות לי "POKE" ביד. החזרתי לו.
כל פעם שהחזרתי לו הוא ניסה לתפוס את היד שלי, ברקע היה את השיר "california king bed" של ריהאנה.. האווירה הייתה מדהימה.
הוא תפס לי את היד, והתחיל לשחק איתה, עשה צורות על היד שלי, שילב את האצבעות שלו בשלי... הכרית עדיין על הראש שלו...
אווירה ממש אינטימית.
שכחתי להזכיר שהוא גר ביחידת דיור שהיא מתחת לאדמה כזה, אז אין קליטה אין כלום...
פתאום, מה שהורס את האווירה... אסמס. לא, זה לא היה החבר שלי, אלא אחותי.
אז זה הרס את האווירה לגמריי.
טוב, כשהיה את הצליל של האסמס הוא נאנח קלות, אנחה של "נו מה.. באמת?"
הוא הוריד את הכרית מהראש שלו ושם את הראש שלו צמוד לרגל שלי וחיבק אותי.
אני עדיין יושבת בקצה המיטה..
הוא אומר שכואב לו הגב, התלונן שוב, ושאל אם אני יכולה לעשות לו מסאג'...
כן, אני יודעת שזה חשוד בטירוף וברור לאן זה הלך אחר כך.
טוב, עשיתי לו מסאג' וקפאתי מקור, אז שאלתי אותו אם יש שמיכה שאני יכולה להתכסות בה, אז הוא הביא לי שמיכה.
התכסתי בשמיכה ואמרתי לו שהוא צריך לישון כי הוא עוד שניה נרדם...
אז הצעתי לו שיילך לישון ואני אעיר אותו לעבודה.
הוא הסתובב לצד השני ואמר לי לחבק אותו מאחורה... לא בדיוק חיבקתי אותו אבל נגעתי לו בכתף...
ככה היינו איזה 5 דקות... ואז הוא הסתובב ונתן לי נשיקה בלחי.
הייתי בהלם, בהיתי פשוט בכל דבר אחר רק לא בו.
הוא שם את היד שלו מתחת לאוזן והתסובב אליי והסתכל עליי מסתכלת על הכל רק לא בעיניים שלו...
ושאל אותי על מה אני חושבת... אמרתי לו שלא על משהו מיוחד... כאילו על מה אני כבר יכולה לחשוב...
הוא צחק ואז נזכר שאמרתי לו באחת המשמרות שאני אוהבת לשיר, הוא ביקש ממני לשיר לו קצת...
לא רציתי, התביישתי...
האווירה נהייתה אינטימית שוב...
הוא חיבק אותי, והתרכבל איתי.
ואני מפחדת לזוז, מפחדת לנשום.
אני לא הבנתי איך מרגע אחד לשני מצאתי את עצמי מתנשקת איתו צרפתית כשהוא מעליי בלי חולצה.
פשוט לא הבנתי
זאת הייתה הנשיקה הכי גרועה שהייתה לי בחיים.
אני עד היום בהכחשה לגביי מה שהלך שם...
אני לא מאמינה שזה באמת קרה,
זה לא הגיוני,
זה הוא, זאת אני...
כולם החדירו לי לראש שאני והוא לא יהיה בחיים, לא יקרה שום דבר ביננו...
ושיש לו חברה כבר 5 שנים ושאין מצב שזה יקרה
אז הנה, זה קרה.
ואני בהלם מזה.
אני בהלם מעצמי, יש לי חבר שאני כל כך אוהבת...
וכל כך אכפת לי ממנו.
אני לא מבינה איך הרגש וההסחפות ניצחו על ההיגיון.
אני לא מבינה.
אני די בטוחה שלא כתבתי פה הכל, הפוסט נמחק לי באמצע, אז זה בעצם שיחזור של מה שאני זוכרת...
הזיכרון כבר מתחיל להעלם...
אני בחרדה מטורפת....
מאז לא אכלתי כל כך, ב3 ימים אכלתי במקדולנדס אחרי 24 שעות שלא אכלתי כלום, וכריך עם פסטרמה.
אני לא ישנה...
לא מצליחה שלא לשחזר הכל כמו סרט רע.
אז לכל הישנים...
לילה טוב
לכל מי שמשיך לקרוא...
לילה טוב..
אל תשפטו אותי.
זה מה שאני מבקשת.
לא לשפוט אותי.
אם לא הייתם שם.... לא תבינו.
מקווה שגם בחיים לא תבינו.
משהו בי נהרס. זה מה שאני בטוחה בו.
בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שאני אהיה מהאנשים האלה.
אני פשוט בהלם טוטאלי.
לאט לאט אני מקווה שזה יישכח ממני ואני אוכל להכחיש הכל בקשר לנאמר.
זאת חוויה שלא הייתה.
ופשוט זהו.
אני לא הולכת לדבר איתו יותר, והכל הסתיים ככה.
חבל לי דווקא.
היה לי נחמד לדבר איתו...
פשוט חבל לי שזה נגרר לדברים כאלה...
אם לא הייתי עוצרת אותו ... אני לא בטוחה עד כמה הייתי יכולה לחיות עם עצמי עכשיו.
ברצינות.
אני מרגישה נורא.
חזרתי הביתה כמו זומבי.
אני עד עכשיו זומבי
אותם השירים, הכל מדכא אותי.
לפרוק הכל. זה מה שאני צריכה, לנקות את הראש במקום שאף אחד לא מכיר אותי.
לנוח.
לישון....
אז לילה טוב לכל הקוראים של ישראבלוג, אלה שערים עכשיו וקוראים פוסטים להנאתם...
תהנו בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
