אני חושבת שזה בגלל שלא שתיתי, או שכל זה פשוט היה לי חדש וקיבל משמעות.
לאט לאט הכל השתנה, הכל קיבל משמעות אחרת.
מאז ומתמיד ביום הזכרון הולכים לסבתא וסבא אחרי הטקס, ואז הנכדים נשארים והמבוגרים הולכים לקבר.
מאז שאני קטנה אני הולכת, בהתחלה הייתי יושבת שם לבד, עם כל המבוגרים, שמנשקים את הקבר, מדברים אליו.. ואני ? אני לא באמת יודעת מה לעשות. זה היה נראה לי מוזר.
לאט לאט התחלתי להבין, לאט לאט כולם גדלו ובאו לקבר.
התחלתי להבין ששם, מתחת לפרחים, מתחת לאדמה, מתחת לאבנים, יש מישהו.
יש מישהו שכבר לא מדבר, יש מישהו שכבר לא מחייך, כבר לא מצייר, כבר לא מצלם, כבר לא מחבק, כבר לא אוכל, כבר לא שותה, כבר לא נושם.. כבר לא איתנו.
המישהו הזה יכל להיות כאן עכשיו, הוא יכל להכיר אותי.
למישהו הזה יש שלוש אחיות שחושבות עליו הרבה, יותר ממה שאני מתארת לעצמי.
המישהו הזה מוזכר לפעמים, אנחנו מזכירים אותו בכל התאחדות של המשפחה, עומדים בשבילו.
על המישהו הזה בעיקר אני חושבת בצפירה, במישהו הזה אני נזכרת מדי פעם, לא בוכה, ואולי רק לפעמים.
המישהו הזה הוא אתה.
כשהייתי קטנה והיינו באים לקבר שלך היה לי מנהג קבוע,
הייתי מנקה את כל העשבים השוטים, היבשים, הלא בריאים.
הייתי משאירה את הפרחים שפורחים, ותוקעת באדמה פרחים מהזרים שקיבלת, בתקווה שהם ימציאו שורשים ויתחילו להשתקע באדמה.
רציתי שיהיה לך מסודר, וכיף להיות שם.
לא הבנתי עד כמה "כיף" לך שם.
את המנהג הזה אני משאירה עד היום, כמו ילדה קטנה מנקה את הקבר שלך, מקשטת בפרחים למרות שאני יודעת שהם יינבלו.
אני רוצה להראות שאפשר להמשיך לחיות אחרי המוות, קשה, לא פשוט, אבל אנחנו ממשיכים.
אני מחיה את הקבר שלך, רוצה שהוא יהיה יפה.
התחלתי ללמוד בשבילך שיר.
שיר שהייתי מקדישה לך בלב פעם, ועכשיו אני שרה אותו, וחושבת עלייך.
אני מתחילה לשיר והקול שלי קצת נחנק.
אבל אני שרה.
אני מניחה שיש כאלה שייקראו את זה ויגידו, ואולי רק בלב " היא לא הכירה אותו בכלל, למה היא עושה כזה ביג דיל ? "
אז, גם אני חושבת על זה לפעמים.
אבל משום מה יש פינה בלב שלי, פינה בה אתה נמצא, וסבא מצד אבא שלי ז"ל נמצאים, והשנה הצטרפו עוד אנשים חדשים לצערי הרב, לאותו החדר ליידכם, כי אותן הכרתי.
הפינה בלב שלי לבנה, אתה מצוייר בעיניי כמלאך עם גיטרה.
אני מקווה שאתה רואה אותי מלמעלה.
רציתי לספר לך שמדי פעם אני רואה פרפר לבן ליידי.
אני רואה אותו הרבה, כשאני יושבת לפעמים עם חברות, כשאנחנו אוכלים ארוחת ערב ביום שישי,
גם אתמול אחרי הצפירה ראיתי אותו.
רציתי לשאול אותך אם אתה מנסה לסמן לי משהו ..
אני מצטערת שהמכתב יצא ארוך.. רק רציתי לספר לך כמה דברים.
אני רוצה להוסיף שאנחנו מזכירים אותך הרבה, שאני חושבת עלייך הרבה.
שיום הזכרון מסמל בשבילי הרבה.
ושהייתי רוצה להכיר אותך ...
" הוא נשאר בן עשרים והזמן חלף, זמן שלא נגע בפניו, זמן בלעדיו
שלא שם ולא פה שהיה ואינו בכל זאת ישנו
כי עם הזמן זה דעך הכאב שכך לפעמים גם פצע ישן שב ונפתח "
זה היה ציטוט מתוך "יורם" של יהודה פוליקר שנשמע לי מתאים וריגש אותי..
כתבו לך שיר. אני מקווה ששמעת אותו אי שם למעלה.
כל פעם כשאני שומעת אותו, הרעש הצורם של המטוס נשמע והדמעות עומדות לי בעיניים.
מקדישה לך גם כמה שורות מתוכו.
" מביט מלמעלה, מחייך כמו מלאך ..
אנחנו אוהבים אותך... אתה עדיין כאן.
כששוב ניפגש, חבק אותי חזק,
עולם חדש נראה, השחר ייעלה ......................... "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילדה של החיים ...