האדם יודע הרבה יותר ממה שהוא מבין

אתמול ראיתי אותו שוב.

כן כן, הוא תמיד שם.

כמעט בכל נקודה בחיים שלי.

אני פתאום נזכרת איפה הכל התחיל.

5.5.2012 

זה היה יום רגיל, כמה ימים לפני או אחרי האזכרה,

זה כמעט ואף פעם לא יוצא בתאריך.

חשבתי קצת על היום הזה, ואיך הוא נראה לפני 21 שנה.

היום בו "הפכנו למשפחה שכולה"

אני לא ממש זוכרת איפה הייתי, ומתי, 

אבל אני זוכרת שראיתי אותו.

הוא היה לבן, ועדין, ופתאום הוא נעלם.

כאילו שהוא לא היה בכלל.

מאז, לא ראיתי אותו. 

ואי שם בסביבות ינואר 2013, הוא בא שוב.

היינו אצל סבא וסבתא,

אני זוכרת שכל המשפחה הייתה.

ופתאום ראיתי אותו.

הוא עף ליד המנורה.

אף אחד לא שם לב אליו.

ואולי כן.

משם אני רואה אותו המון.

אני זוכרת שפעם אחת בכיתי, והלכתי ברגל

וראיתי אותו, הוא עף לידי,

פתאום הוא נעלם.

הסתכלתי לצדדים, הסתכלתי אחורה,

הסתכלתי קדימה.

הפרפר הלבן לא היה שם.

ביום השואה ראיתי אותו.

הייתה צפירה, הרכנתי ראש ועצמתי עיניים.

הסתיימה הצפירה.

ראיתי אותו, עף מעל כולם, 

הוא היה לבן.

בערב יום הזכרון, שוב ראיתי אותו.

חזרנו מהטייסת והגעתי לבית של סבא וסבתא.

אני ישנה אצלם כל שנה בערב יום הזכרון, 

כבר כמה שנים טובות.

נכנסתי לשים פיג'מה ופתאום ראיתי אותו.

הוא ישב שם, על השולחן הכחול ב"חדר של משה". 

הסתכלתי עליו מקרוב.

והוא היה לבן, חוץ מ2 כתמים חומים בהירים על כנף שמאל.

הוא עף.

נשארתי אדישה, וזה לא קורה הרבה.

הלכתי אחריו.

הוא הסתובב בבית, ושמרתי על קשר עין איתו.

אחרי סיבוב של דקה בערך בכל הקומה למעלה הוא נעצר.

הוא נצמד לדלת ונעמד עליה.

הוא לא נפל, הוא עמד בדיוק במקום שמפריד בין הדלת, ליציאה.

החלטתי להניח לו.

הלכתי לכבות את האור בחדר ששמתי בו פיג'מה ולעבור לחדר של סבתא.

כיביתי את האור, זה לקח בדיוק שניה, כי המרחק בין החדר לבין הדלת הוא קטן.

ופתאום, הוא נעלם.

הפרפר הלבן עם זוג הכתמים הבהירים נעלם, כאילו שהוא בעצם לא היה שם.

שום חלון לא היה פתוח בבית.

וחיפשתי אותו הרבה זמן, עברתי בחדרים, ירדתי לקומה למטה,

הסתכלתי על כל שידה, על כל שולחן.

הפרפר נעלם כלא היה.