האדם יודע הרבה יותר ממה שהוא מבין

כן, האמת היא שחשבתי שהשנה-זה עבר חלק

בלי דמעות, בלי כאבים בלב

בלי רגשות יותר מדי חזקים.

עד עכשיו.

במהלך יום הזכרון כאב לי,

כששמעתי שירים הכאב התגבר יותר,

בכל שיר, בכל מילה, הלב שלי קיבל מכה קטנה

אבל השכול לא תמיד נתפס.

ואז הגעתי מול הקבר שלך

מצאתי את עצמי ספק בוהה בו ספק מתעמקת בו

והלב שלי קיבל מכה ענקית

אף פעם זה לא היה כל כך משמעותי בשבילי.

להבין את כל הכאב והשכול.

כמה דקות אחרי זה קמתי והלכתי

הלכתי ונכנסתי לאוטו,

באותו היו שירים עצובים, שירים של יום הזכרון

הלב שלי קיבל המון מכות

ומאחורי העיניים שלי נוצר אגם קטן שלא זכה לצאת החוצה בצורת דמעות.

אבל הרגשתי את המחנק בגרון.

"החיטה צומחת שוב", זה השיר האחרון שהתנגן לפני שיצאתי מהאוטו

היה לי סדק בלב.

הגעתי, ופתאום ראיתי אנשים צועקים, אנשים צוחקים, אנשים מחייכים.

ואו, איזה שינוי משמעותי.

הלב שלי זכה לעוד סדק.

ופתאום הבנתי- שהכל כרגיל.

שהיום הזה לא מסמל לכולם את מה שהוא מסמל בשבילי

שהכאב- הוא לא אותו כאב.

שיום הזכרון לחללי מערכות ישראל, מתחיל בשעה 8 בערב, עם ערב יום הזכרון,

ומסתיים לאחר הטקס של יום הזכרון למחרת בבוקר, ככה זה אצל אנשים אחרים כנראה,

אני לא מתבססת על עובדות אבל זו התחושה שיצאתי איתה.

פתאום, התחילה מוזיקה שמחה

והלב שלי התפוצץ

כן,

הוא התפוצץ.

לאלפי רסיסים ושברים שמילאו את כל הגוף שלי וחתכו אותי בכל תנועה קטנה שעשיתי.

דמעה קטנה יורדת לי על הלחי ואני מתחננת שהיא תפסיק, 

מתחננת לא לבכות

כמובן שזה לא עזר,

הדמעות יורדות והלב שלי עוד יותר מתפרק.

לא ידעתי איך להתמודד עם שינוי כל כך משמעותי וחד.

כמה עצוב זה שאחרי הצפירה אני רואה סטטוסים של "חג שמח" בפייסבוק,

כמה עצוב זה שאני רואה את סבתא וסבא חזקים בשביל כולם- אבל כנראה שבשביל עצמם הם לא חזקים

כמה קשה זה לראות את האחיות שלו, חזקות כל כך ומחייכות-בלי לדעת מה עובר להן בלב ובראש.

בכל שנה מצטרפות עוד ועוד משפחות למעגל השכול והכאב, 

ובכל שנה המדינה שלנו חוגגת עוד שנה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הפך ליום העצמאות, 

ואני באמת לא יודעת איך אני אצא עכשיו מהבית ואחייך ואשיר ואעמוד על במה

כשבכל תנועה השברים חותכים אותי וסוחטים ממני המון אנרגיות שהיו עצורות ואצורות בתוכי

ובכל חיוך הלב נסדק עוד טיפה,

והמון דברים עוברים לי בראש,

המון מחשבות על כאב של המשפחה

והמון גאווה על מה שיש לנו היום,

אבל

שום דבר לא מצדיק את החיבור הזה בין יום הזכרון ליום העצמאות

זוהי הדעה שלי ואולי היא תשתנה

אבל נכון לעכשיו זה כואב

כואב מאוד. 

" זה קורה,

שהדרך מתמשכת "