אמיתות.

2009
כשעליתי לדירה שלה, מצאתי את הדס יושבת על אדן החלון עם ספל בידיה כשהיא בוהה החוצה. ודאי ראתה שעליתי, ולמרות זאת לא היה נדמה שהיא עומדת לקבל את פניי.
"הדס?" שאלתי בזהירות.
היא הפנתה את ראשה כלפיי ואחר כך חזרה ובהתה הרחק ממנה, ספק ברחובות האפורים, ספק
בנופים שאינם עוד.
ניגשתי למטבח, פיזרתי את הקניות שערכתי עבורה, שטפתי את הכלים, וחזרתי אל חדר
המגורים, לראות אם היא כבר מוכנה לדבר.
היא עוד ישבה על אדן החלון וכמו לא שמה לב שאני גוררת כיסא ומתיישבת על ידה.
"את רוצה לדבר?" היא התעלמה. "אני חושבת שיהיה טוב אם נדבר" המשכתי. "הייתי אצל אלון הבוקר, הוא מודאג. וגם אליה שואל עליך כל הזמן. אני חושבת שיהיה טוב אם תחזירי להם טלפון בהזדמנות. הם כולם שם מאוד ישמחו לבוא לבקר אותך אם תתני להם" היא הסתכלה עליי פתאום "אני חושבת שזה יעשה לך טוב" אמרתי.
היא נראתה כמי ששוקלת את הרעיון, אך מהר מאוד ניעורה מכל הלבטים, קמה על רגליה,
השאירה את הספל על השולחן ופרשה אל החדר תוך כדי מלמול "אני לא מרגישה טוב".

התסריט הקבוע:
הדס מתנתקת. אני מנסה לשכנע אותה לחזור. הדס מכריזה שהיא לא מרגישה טוב. אני נכנסת לפאניקה. אנחנו בדרך לבית החולים. הדס מתאשפזת לזמן קצר. הדס משתחררת. הדס שמחה. הדס נעלמת.
לפעמים פרקי הזמן משתנים, אבל זאת שגרה מונוטונית למדי פרט לכך. גם הפאניקה הפכה למונוטונית. גם התגובות שלה לניסיונות העלובים שלי להחזיר אותה אלינו הפכו מונוטוניים.

1988-2012