אמיתות.

"הדבר היחיד שאני לא אוהבת," אמרתי "הוא שיש פה כל כך הרבה תיירים".
"אפשר לעבור לעיר אחרת אם את רוצה" היא אמרה כדרך אגב, שואפת מהסיגרייה ומניחה אותה במאפרה, קמה להוריד את הקומקום השורק מהאש.
"לא..." גמגמתי "מה פתאום לעבור?.."
בקומה האחרונה, עם חלונות גדולים לרחוב, שתיינו בתחתונים וגופייה, ואנחנו מעשנות ושותות קפה, וחושבות קצת על איך וכמה ולאן מכאן.

יש לה ילדה. היא כבר בת ארבע וקצת. היא מוצאת חן בעיניי מאוד, אבל נדמה לי שהיא עדיין מעט חשדנית כלפיי. אנחנו משחקות בתופסת, והיא רצה ומשתוללת ושמחה מאוד, עד שפתאום היא נאחזת באמה, הבעתה הופכת מבוהלת מעט, ומעט נבוכה, ומיד כבר אין לי עם מי לשחק. וגם פער השפה קשה, אני מניחה. אני לומדת לאט. 

זה יום ראשון איטי להפליא. אנחנו קמות לאט. מתעוררות לאט. התודעה שלי מסתגלת בקושי רב לנוף הזר כל כך. נעים לי... מזג האוויר, והארכיטקטורה, והאנשים, והשפה, והתחבורה, והקפה. אבל יש גם רגעים בהם אני הולכת לאיבוד. ואז אני מוכרחה למצוא משהו אחר להיאחז בו. אני משתדלת להיות שמחה תמיד.
פלור לא נמצאת, אני שומעת ברחשי הבית, אבל אני לא מצליחה להיזכר היכן היא כן. הבית אחר כשהיא איננה. אנחנו אחרות.
הרדיו מכוון על תחנה מקומית, והיא מזמזמת איתו שיר לא מוכר. אני נזכרת בה רוקדת. בפרצופים שהיא עושה, בצחוקה, במבט העקשן. 
יש לי עבודה זמנית עכשיו שמאפשרת לי לדבר בעיקר באנגלית. חברה של אדל נותנת לי שיעורים פרטיים כמה פעמים בשבוע, כשמזדמן. השיניים שלי נשברות בניסיון להגות משהו שיש בו מעט הגיון תחבירי. אדל כל הזמן מחמיאה לי, אבל אני יודעת שהיא לא מתכוונת לזה ברצינות. גם פלור צוחקת עליי, אבל אני מניחה שזה עושה לה להרגיש פחות מאויימת ממני, אז לא אכפת לי. 

*
יש אנשים שאת נתקלת בהם במקרה בכל מיני הזדמנויות בחייך. לאו דווקא נוצרת שם שיחה. לאו דווקא מצטלבים מבטים. עם זאת, האנשים האלה מביאים איתם סקאלה שלמה של רגשות שנדמה לך שאת חשה בפעם הראשונה בחייך (גם אם לא נכון הדבר). ואין להם שם. בהחלט אין להם שם. אבל הם מציפים אותך עד אין אונים כמעט.
כשעליתי לכיתה ז', בהגיעי לבית ספר חדש, ראיתי ילדה אחת בתחנת האוטובוס, ואני זוכרת איך אמרתי "הלוואי שהיא הייתה חברה שלי". באותו יום גיליתי שאנחנו באותה כיתה. ובאמת נהיינו חברות מאוד טובות למשך כל תקופת הלימודים.
לפעמים האנשים האלה מצליחים להכנס לחייך. ולפעמים לא. זה לא גורע מההתרגשות הראשונית הזאת, או מעומק משמעות נוכחותם בחייך. ולפעמים הם לא נכנסים לחייך באותו רגע, ודרוש שיעבור עשור ואולי יותר, בשביל שתהיי מוכנה להכילם.