אמיתות.

אני בצפון. עליי תיק גדול, מלא ציוד, לידי מתרוצצת הכלבה שלי, סביבי עוד אנשים כמוני. אנחנו נראים כאילו חזרנו מטיול שטח ארוך, השיער שלנו מלוכלך, הציפורניים, הבגדים... אני לובשת שמלה מרושלת, הבנים במכנסי דייגים... 
אני עומדת על הכביש ומנסה לעצור טרמפים, כי אני רוצה לחזור למרכז, לבית שעכשיו הוא שלי.

היא עוצרת לי.

היא בדמותה, אך תוכנה אחר. היא מחייכת אלי בלי לזהות אותי. ויש לי פתאום תחושה כאילו אני לא בחיים הנכונים. כמו דילגתי לגוף אחר, למציאות אחרת, והיא ניצבת מולי כשאין לה מושג מה אני יודעת עליה וכיצד אני מרגישה.
אני נכנסת לאוטו ותחושת חמימות תוקפת אותי מיד. תחושה של בית, של ריח מוכר, של מגע נעים שכבר הספקתי לשכוח... אבל במקום לקרב אותי למרכז הארץ, היא לוקחת אותי לישוב בו היא מתגוררת. בישוב הזה ביליתי את כל ימיו האחרונים של התיכון, יחפה ושיכורה מבטלה. אני מזהה את הרחובות, רק לא את המיקום. יש שם ים, נמל קטן, דייגים, פונדק מלא בגברים, אנשים עובדים, המולה, אולי יש חג שאני לא מודעת אליו. אני מאבדת את עצמי עד רדת השמש, בשעת דמדומים אני כבר לא מוצאת את כיווני בכלל, ובמקרה מגיעה אל ביתה. 
בחלל הכניסה יושבים בעלה ובנה מול שולחן עגול. נוכחותם מרתיעה אותי, אך הם אינם שמים לב לקיומי. היא מקבלת אותי בברכה, בפנים מחייכים, ומובילה אותי אל החדר בו אני עתידה לישון.
החדר קטן, המיטה קטנה, הכול מזערי כמו גופה הצנום. פתאום היא נראית אפילו יותר קטנה ממה שזכרתי אותה. מתחשק לי לחבק אותה אך אני לא מרשה לעצמי, והיא מתרחקת... היא נשכבת באחת המיטות, ואני ממהרת להישכב לידה. היא צוחקת, תופסת אותי כשובבה, ומיד קמה להתמקם במיטה אחרת. אני לא מנסה שוב. אני מצטנפת במיטה שלי, מרוסקת מתאוות, מחזיקה בכר בציפורניי, רק לא לקום ולכפות את עצמי.
ובבוקר היא מראה לי את הדרך החוצה, ויותר אני לא נתקלת בה.
שוב אנשים, המולה, חלקם עובדים, חלקם חוזרים מבית הכנסת, אני מזהה לפני הלבוש הלבן... אבל בה אני כבר לא נתקלת. ואני מבינה שעליי לחזור ולעשות דרכי הביתה.  

אני מתעוררת לבוקר של בחינה. קשה לי לקום כי אני רוצה להחזיק רק עוד מעט בתחושה הזאת, בנוכחות שלה, במגע ששכחתי. 
ובזמן הבחינה אני תופסת לפתע שמחשבותיי נודדות הלוך ושוב ממנה, והמילים על הנייר מתערבבות לי ושוב אין להן כל משמעות. ואני חסרה. אני מרגישה את זה בכל תא ונים בגופי, כמה שאני חסרה. כמה חסר לי המגע בלי גבולות של מה אסור ומה מותר, ומה מקובל, ומה נחשב לטאבו. כמה חסרה לי ההתעללות בי שהיא חלק ממי שאני. כמה חסרות לי ההתמסרות והכניעה. והמילים החמות שאחר כך. 
זאת מלחמת התשה ממש.