אמיתות.

"תסתכל מעבר למה שאתה רואה" אמר הקוף לאריה כשהיינו קטנים.

לילה לפני הבחינה חזרנו ממסיבה לא רחוק מהבית, השעה הייתה שתיים, הכביש היה רטוב.
"זה בגלל שאני שיכורה, או שגם את רואה את האורות על הכביש?" היא שאלה. שתיי ידיים על ההגה.

אדום, ירוק וצהוב מתמזגים על הכביש, מחזירים צורות בצבעים חדשים, מסנוורים ומרגשים.
ואני פתאום מבינה כמה אני מפספסת. כמה שכחתי להתרגש. 

אמא שלי אומרת: "אל תתחיל כל יום כאילו הוא יומך האחרון, התחל אותו כאילו הוא הראשון".
 

ביום למחרת, אחרי שנגמרה הבחינה ועשיתי את דרכי הביתה בריצה קלה כדי שהגשם לא יתפוס אותי, ראיתי פתאום את עצמי בתוך שלולית. האטתי צעדיי, ניסיתי שלא לדרוך הפעם בתוך המים, והסתכלתי... מעבר למה שאני רואה. יותר לא יכולתי לראות מדרכה, אלא בניינים, עצים, שמים מעוננים. ועטפה אותי תחושה ישנה שתוקפת אותי רק כשאני נוסעת לצפון.

אני חוששת שאני מתחילה להתרגל למרכז. שנה וחצי אחרי.