אמיתות.

הזיכרון שלה מתפוגג במהירות. הייתה כמו לא הייתה. ואיננה. 
אני מחפשת אחר פיסת נייר, אחוזת טירוף, מפילה את העציץ מהשידה, המראה הקטנה נסדקת, מושכת חזק את המגירה, שופכת את תכולתה על הריצפה, אני רק צריכה חתיכת דף מחורבנת. יש לי בלגן בעיניים ויש לי בלגן בבטן ויש צפצוף דקיק באוזן שלא עוזב אותי כבר כמה ימים.
אני מנסה להיזכר במראות שלה, בריח מיוחד, במבטא, בשיניים הלבנות. כל אותם דברים שהשאירו עלי רושם מההתחלה וממשיכים להשאיר...

עמנואל נשכבה על המיטה צוחקת "אני לא יכולה לנשום!" היא צעקה חסרת אוויר. אני כבר לא זוכרת איזו פנינה אמרתי שגרמה לה לצחוק כל כך. הווילונות המוסטים חשפו שמש בהירה שסנוורה את עינייה. תהיתי אם לא חם לה מדי. כשקמה הגברת כבר הייתה אדומה לחלוטין, לחייה מלאות סומק וריאותיה משמיעות צפצוף. "זאת האסטמה" היא אמרה בחן כזה שעלול לגרום לך להתבלבל. ואחר כך קמה כמו לא קרה דבר, עם ניצוץ בלבד של חיוך ממזרי, וניגשה אל המטבח להכין קפה.

היא אהבה קפה... אבל רק קפה של עשירים. קפה עם ריח מיוחד שכשאת מריחה אותו את מרגישה בחו"ל. שנאה את הנס שלנו. היה שם טקס שלם- פולי קפה טריים, מעט שמנת, בלי סוכר בכלל. קצת קינאתי בהנאה הצרופה, בחיוך המתפשט, בהבל הקפה שעטף אותה מיד, באצבעות הנרגשות שאחזו בספל. אבל בעיקר ביכולת לחוות את אותה חוויה שוב ושוב כאילו זאת הפעם הראשונה. בתודה שהכירה על כל דבר פעוט.

היא הייתה מבוגרת ממני, עם תפיסה אחרת של המציאות הזאת, עם הבנה עמוקה שהכול בחיים האלה הוא זמני, שלהווה יש משמעות גדולה יותר ממה שנדמה לנו, שלהשקיע בהווה דורש עבודה קשה ומאמץ שלא נגמר. והיו לה כוחות לחיות אותו. על אף הכול. 

אני מסתכלת לפעמים על האנשים שאני מכירה סביבי ומבינה כמה מהקרובים אליי מתקנים את העולם. כל אחד בצורה המיוחדת שלו. מדריך בפנימיה, מורה בתיכון, עובד סוציאלי, מאלפת כלבים, מדריכת טיולים שאוספת זבל בדרך, ומישהי שגורמת לך תמיד-תמיד לצחוק. 
זה גם גורם לי לתהות לפעמים אם המסלול שאני בוחרת הוא נכון מספיק עבורי.