אמיתות.

אני מרגישה שמשום שאני לא מעבדת בזמן, אני לא מעבדת בכלל.

אז נתחיל מזה שהייתי בתחתונים כשהיא דפקה על הדלת. 

"רגע!" אני צועקת, וטסה לחדר לזרוק על עצמי משהו (חצאית ארוכה וגופייה, כי אני לא יכולה להיות מוזרה יותר).

בכניסה עמדה השכנה מלמעלה שבאה לשלם את ועד הבית (וכן, אנחנו ועד בית, כאילו שאין לי מספיק על הראש).

אבל לא היה לי עודף לתת לה, ועד שכבר הצלחתי למצוא משהו היא עלתה למעלה.

הבית שלה הוא בית רוסי טיפוסי. למרות המבטא שלה היא לא מדברת איתי ברוסית גם אחרי שאני מתוודה בפניה שאני מבינה.

"לא מדברת כל כך טוב, אבל מבינה כמעט בכול" אני אומרת בביישנות, אבל היא בשלה. 
היא קוראת לי חמודה ומזמינה אותי להיכנס, מציאה לי לשתות, וכשאני כבר על סף הדלת שוב היא מבקשת שאחזור לבקר בעתיד.

אלא שאז נכנסת הבת.
ולבת הזאת, באופן מובהק למדי, יש משהו. לא יודעת בדיוק איזה מן משהו, אבל הוא שם.

והיא עומדת עם גבה לדלת ולא נותנת לי לצאת. היא מופתעת ממני או מבוהלת או פשוט לא עד הסוף מבינה. לא משנה, אני לא יכולה לצאת. אני מרגישה שאני נחנקת ונהיה לי חם. 
השכנה ממשיכה לשאול שאלות, אבל כל מה שאני חושבת עליו הוא איך לחזור לדירה שלי שאולי היא לא יותר קרירה אבל בוודאי יש בה יותר אוויר ופחות אנשים זרים.

"אז אתן חברות?" היא שואלת לבסוף עלי ועל השותפה לדירה. אני כנראה מהנהנת או משמיעה איזה צליל משום שהיא ממשיכה "סתם חברות?" ואז אני לא בטוחה לאן היא חותרת.
"לא, לא סתם חברות" אני אומרת כמעט מגמגמת.

"אה, משפחה?"

"לא..." והמחשבות רצות לי בראש מאוד מהר, ואני לא יודעת אם עכשיו עלי לשקר או לא.

היא מסתכלת עליי כלא מבינה.

"אנחנו זוג" אני אומרת לבסוף.

הבת עדיין מסתכלת בי בעיניי עגל מטורפות-חלולות. השכנה שותקת כמו מתוך נימוס, ואני ממשיכה אל תוך המבוכה "כן, עולם משוגע שכזה. ואנחנו גם מגדלות כלב", כאילו שמישהו שאל בכלל.