ימים כאלה גורמים לי לרצות לקחת את עצמי החוצה עם המחשב הנייד ולחזור להקליד מילים.
אחרי שבועות ארוכים בדירה החדשה אני חושבת שאני מתחילה להתרגל. יכול להיות שזה משום שאנחנו קרובים כל כך ליום ההולדת שלי, ואני מתחילה להרגיש מיוחדת. זה בטוח קשור לגשם ולאוויר הקריר, לנעליים הסגורות שאני מתכוונת לנעול הערב ולדלת הפתוחה לחצר.
שוב פרץ נוסטלגיה. איפה היית בחורף הקודם?
כל היצירתיות נזלה ממני החוצה בשנים האחרונות. אני כבר לא יוצרת כלום. שום דבר לא חשוב לי, שום דבר לא מלהיב.
מדליקה את הדיסק האחרון של בן צור. אמילי דיקנסון שוברת את לבי במילותיה הרחוקות שנות אור ממני. אני שוב בת 19 וכל מה שמעניין אותי הוא לקעקע את כל כולי במילים של אחרים, שלא ישאר ממני כלום, שלא יזכרו ממני כלום, שאהיה אני מי שהייתי רוצה ולא מי שהפכתי להיות בעל כורחי. המטפלת הקודמת הייתה אומרת בטון מלא הארה שממנה אני הולכת לטיפול השני שלי, למקעקעת. הגוף שלי שוב מגרד כמו אז, בנקודות הנקיות עליהן אמורים להיות איורים מקוריים. יש לי כאב בטן של מי שלא מרוצה מכלום. אני הופכת לאומללה, למרות שלא התכוונתי.
נעים לי הגשם.
זה מטופש לכתוב על הגשם, נכון? כל כך לא יצירתי מצדי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קפקא הקטנה