אני נשארת ישובה בשורה האחרונה, מתחבאת מאחורי הלפטופ שלי. כולם יוצאים, ומישהי נוגעת בכתפי כשהיא עוברת לידי ושואלת אם אני באה. אני ממלמלת שכן אבל נשארת לשבת. אחרון הסטודנטים יוצא ואחריו נסגרת הדלת הכבדה ומשאירה אותי בשקט שאחרי.
אני מרגישה אותה מתיישבת לידי לפתע. היא מורידה את מסך המחשב שלי, ושואלת מה קורה.
העיניים שלי כבר האדימו ובכוחותיי האחרונים אני מנסה לחנוק את הבכי.
"לא יודעת" אני אומרת. אני מותשת מהחיפוש הלא נגמר הזה אחר המשמעות בכל עשייה שלי; אני לא מוצאת טעם עוד בכל הדברים; חסר משהו שאני לא מצליחה להמשיג, וזה מרקיב אותי מבפנים.
כמה ימים קודם לכן נשענתי על הבר בתחילת המשמרת ובהיתי באוויר. אחד המלצרים עבר על ידי ונקש באצבעותיו "תתעוררי קפקא, את חולמת" הוא אמר. חייכתי בנימוס, אבל המשכתי לבהות. "הוא לא יודע שאת לא ישנה" אמר הברמן שהיה מאחוריי "את פשוט מתה מבפנים".
צחקתי. רק אחר כך נגמרו לי הכוחות באמת וכבר לא היה טעם לשקר לעצמי.
היא הניחה יד אחת על ידי, ועוד יד ניגבה מלחיי דמעה שברחה. עוד לא ממש בכיתי, רק הייתי עצובה מאוד.
"למה לא כתבת לי?" שאלתי כשאני מביטה הישר אל תוך עיניה באומץ הכי גלוי שהצלחתי לגייס "חיכיתי למייל".
"עוד לא הספקתי," היא אמרה. "אני אכתוב לך היום" היא חייכה קצת. חשבתי פתאום שאולי היא גם הייתה מעט נבוכה מהאופן שבו הבטתי בה עכשיו.
אנחנו מתכתבות כבר כמה שבועות על עניינים ברומו של עולם. זה התחיל ממיילים ארוכים על חוקים מהמזרח הקדום, והמשיך בחוקים מהחיים שלנו.
היא הניחה את המחשב שלי על כיסא אחר וחיבקה אותי.
ועכשיו
קשה לי לתמלל את התחושות שאוחזות בי כשאני חושבת על הדברים.
החזה שלה צמוד לשלי, לחיי שעונה על כתפה, ריח השיער שלה באפי, היא עוטפת אותי בזרועותיה, ואני אותה באגרופים קמוצים. אם היא חשבה שזה יהיה האקט שישחרר את המועקה שלי, היא לא יודעת דבר וחצי דבר עליי. כואב לי ורע לי, ועם זאת כל מאויי הם שלא תרפה ממני לעולם. וככל שהיא מכאיבה לי יותר כך אני חרדה יותר מעזיבתה אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קפקא הקטנה