אמיתות.

שבועיים אחרי שסיפרתי להורים שלי שאולי אני לא מתכוונת להתחתן עם בן... הבאתי בן הביתה. שום דבר לא עמד לעצור בעדי. התכוונתי לחיות את החיים במלואם. לא התכוונתי להחליט מתוך הגדרות, או מתוך פחד שמא יגידו עליי שאני... התכוונתי לנצל כל רגע עד תומו. דווקא להביא בן הביתה היה המעשה המרדני שלי. כזאת הייתי. כל הזמן מורדת, כל הזמן שוברת מוסכמות, כל הזמן מותחת את הגבולות, כל הזמן בודקת... עד לאן אני יכולה להגיע, עד לאן יתנו לי להגיע. 

נזכרתי במקרה הזה לקראת החתונה כשפתאום התחילו לצוץ כל מיני שאלות לגבי ההחלטות שלנו... פתאום הבנתי עד כמה אנחנו מקובעים כולנו, עד כמה אנחנו לא מסוגלים להסתכל מילימטר מעבר למה שאנחנו רואים (כבר הזכרנו את רפיקי). הכול בתבניות מסודרות, אפורות ומחרידות מרוב שעמום.

בשבת התנהלה שיחה כזאת:

"או מי גאד!" צרחה בת הדודה והתנפלה עלינו בחיבוקים, "אתן מתחתנות!! בואו נביא את מירב מיכאלי שתחתן אתכן!!"

"לא" ענתה לה זוגתי באדישות.

"לא?? אז את אביעד קיסוס!!"

"לא" זוגתי המשיכה ללכת כשבת הדודה משתרכת אחריה. 

"למה??? אז על מי חשבתן??"

"יש לנו רב"

"רב?!"

"כן"

"למה?!"

זוגתי עצרה בפתאומיות, הסתובבה אליה ואמרה בקול רגוע: "כי יש עוד צד, והוא הצד שמחליט"

"שלום" פניתי אליה כשאני מושיטה את ידי ללחוץ את ידה "אני הצד המחליט, נעים להכיר"

"באמת...?!" היא שאלה על הרב.

"באמת"

"מה... רפורמי כזה...?"

"לא" עניתי, "אורטודוקסי כזה"

"..."

למה לא באמת בעצם?

כי אני... לסבית...?

באמת...?

מצחיק, לא? אף אחד מהחברים הדתיים שלי לא הניח שלא יתקיים איזשהו טקס דתי. וגם אם מישהו שאל, לא הייתה כל נימת הפתעה למשמע התשובה.

אלה דווקא החברים החילונים שלי שאני צריכה בכל פעם מחדש להסביר להם שהעולם הזה הוא יותר מגוון מאיך שהם חווים אותו בשגרה שלהם. אלה דווקא החברים החילונים - התל אביביים - הליברליים - שאני צריכה להסביר להם שיש גם רבנים אורטודוקסים מביני עניין; כאלה שתופסים את אלהים באופן הרבה יותר פתוח, מקבל ומכיל; רבנים שהתקדמו למאה ה21 (הפתעה!), שגם הם ליברלים (הפעם על אמת).

בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מסבירה שגם לסביות יכולות לשמור כשרות ושבת ולהתחתן "כדת משה וישראל";

כשסיפרתי לחברים הדתיים שלי שאני מתחתנת עם רב, זה לא גרע מהאמונה שלהם, זה לא הוזיל מהדת שלהם, זה לא פגע בתפיסות או בערכים עליהם הם התחנכו ועליהם הם מחנכים את ילדיהם. להיפך(!) זה הרחיב את המעגל הזה שנקרא יהדות. 

אצלנו בחבר'ה היינו אומרים "כשיש אהבה יש מקום". נראה שזה לא נוגע רק לדירות הישנות והצפופות של עמידר שבהן התכנסנו כדי להחליט החלטות כקהילה קטנה ומאולתרת.