אמיתות.

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני לא יודעת איך אני מרגישה.

ועוד אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני מבינה שזמן לא מרפא הכול. כמו הפרעות אכילה. כמו סיגריות. כמו אהבה.

אלא שזאת לא אהבה.

אלו רגשות עזים לדבר מה שאינני יודעת עוד מהו. זה משהו בין הגבולות של המשיכה המינית לגעגוע. אבל זה ברור לך שאת מתגעגעת לאף אחד כי הוא לא קיים, נכון? כן, זה ממש ברור לי. ובכל זאת, איך אפשר להסביר את זה למישהו שעומד מחוץ ללב שלי, מחוץ לבטן שלי, מחוץ למחשבות הכי כמוסות והכי סוטות שלי?

שנתיים אחרי אני מתעוררת בכל בוקר עם געגוע צורם שמשאיר את חותמו בדיוק באותה נקודה על העור. זאת כמו צלקת שנפתחת שוב ושוב בכל פעם שהזריחה עולה. מהר מאוד הגעגוע הופך לבחילה מעיקה ואני רצה להביא מים. אחר כך אני קמה, מצחצחת שיניים, שותה קפה, והוא שב וחוזר להיות געגוע.

זה כמו כשהייתי בת 15 ולא ידעתי איך להתמודד עם ההורמונים של עצמי. זה קורע לי את הבטן מבפנים. זאת בהחלט לא אהבה, זה טירוף. הרגשתי אהבה, היא לא מרגישה כמו מסור שחותך את הקיבה. היא לא מרגישה כאילו כורתים לך איבר, או כאילו ששורפים אותך בעודך חיה. 

זה געגוע ומשיכה וצער ועלבון וזעם שאין לו סוף. איך מניחים לכל אלה וממשיכים להיות?